|
מסד הנתונים |
|
מקור ישראל – האתר הישן |
|
|
|
|||
|
|
|||
|
שם הסיפור |
דניאל ואפרים |
|
טקסט |
א איש היה בארץ רומא משה שמו / רצוי לרוב אחיו ודורש טוב לעמו / ושם אשתו רוֹשוֹלה / אשר ירד עליה אבל שאולה / ושם בנו דניאל אוויל שפתיים / חמור גרם רובץ בין המשפתיים. / לא מצא בביתו נחת / רק פח ופחד ופחת / ברד ואש מתלקחת / כי היו מדי יום יום ניצים / הנה האש והעצים/ יקומו זה על זה כנהר פרצים. / ויצעק האיש אל יי מפני לוחצים / כי בנו משך ידו את לוצצים / ואשתו תוֹרה בלבו מן הכלימה חצים / והנוגשים אצים. / ויאמר האיש בלבו: משבת עוד אתם נבעתי / פן תדבקני הרעה וָמַתִּי / אין לי טוב רק להניח אלה האמללים / ולגלות בראש גולים / אולי ייקרה יי לקראתי / ואמצא מקום תהיה שם מנוחתי! ויהי היום ויקח האיש הונו ורכושו / ויקם וילך אל נפשו / ויקר מקרהו בארץ מארצות יוון אשר שם אנשי אמונה / היו עם השכל באמנה / בשבטי ישראל מוּדעת נאמנה / ושם העיר שׁבמה. / וירא האיש מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה / ויטע שם אהלי אפדנו / וישכח שם צרת אשתו ובנו / ויאמר: "זאת הארץ אהבתיה / איויתיה חימדתיה / זאת מנוחתי עדי עד, פה אשב כי איויתיה." / ויאהבוהו אנשי המקום על ישרו / ועל נועם פעליו וכבוד עשרו / כי כליל הוא בהדרו / ויאמרו: "בוא יבוא ברינה נזר הודנו / המשביע בטוב עֶדְיֵנוּ / המחדש כבודנו / זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו." ויואל האיש לשבת אתם / ולבו עלז בחברתם. / ויהי שם כעשרים שנה גדול ליהודים ונאהב / כבד מאד במקנה בכסף ובזהב / ובזהב / כי הצליחו האל עושיו / והרוויחו בכל מעשיו, / ויהי היום חלה את חליו אשר מת בו / ובראותו כי גדל צירו ומכאובו / קרא אל אנשי מקומו / אשר ידע כי הם דורשי שלומו / ויאמר: "שמעוני אנשי שלומי / הנני נאסף אל עמי / ואין לי יורש וגואל / רק בן אחד ברומא ושמו דניאל, / אחלה לפניכם, האצילים, להיות הוני בידכם למשמרת / והודיעו לבני מיתתי באיגרת / ובבואו הנה בעדות מבוארת / תנו לו את נחלתי הנשארת, / ואשר יבוא בלא עדות ומזכרת / ייחשב כגנב נמצא במחתרת!" / ויענו האנשים ויאמרו: "אדוננו נזר היקום / כאשר ציוית את עבדיך כן יקום!" / ויהי ככלותו לדבר עם אנשי שלומיו / ויאסוף רגליו אל המיטה ויגוע וימת וייאסף אל עמיו, / ויבואו כל אנשי מקומו לנוד לו ולספדו: / הוי אדון והוי הודו! / ויקברוהו במעלה קבריהם על צדקתו / וכבוד עשו לו במותו. ויזכרו האנשים את מצוות האיש וישלחו לרומא איגרת / אודות מיתת האיש מספרת / ואת כבוד עשרו אשר הניח ליורשיו / ואשר יבוא בעדות אמת כל דורשיו / ובכן לא ייעפו כל מבקשיו. / ויהי כאשר הגיעה השמועה בעיר / ונגלה הדבר למגדול ועד צעיר / נמצא אז ברומא איש אחד מזרע היהודים / ושמו אפרים, רועה רוח ורודף קדים / זולל וסובא / כל היום כזב ושוד ירבה / פריץ חיות / רע לשמים ורע לבריות / עקוב הלב ואיש מהתלות / ולו לשון מדברת גדולות / היה איש בעל נכל וערמה / ולבו חורש אוון ומרמה / גבר במרמות ותוך על כל אשר לפניו / והיה דברו דבר דבור על אפניו, / ובשמעו השמועה / חשב מחשבת רעה / לעשות חונף ולדבר תועה / וישת עצות בנפשו / לקחת ממון המת ולירשו. ומן היום ההוא והלאה רוח אחרת עמו / ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו / ולבש שחורים כאילו מתאבל על מת / להראות העמים, כי הוא בנו באמת. / ויקח זהבו וכספו / וישם את נפשו בכפו / ויעבור מדבררת וציות / והוא מתהלך בין החיות / וירכב אניות / עד אשר הגיע אל מחוז חפצו / ואל מקום המת ואל ארצו. ויהי בהגיעו אל המלון קרא אל הנער לימים צעיר / ויאמר: "קרא לי עשרה אנשים מטובי העיר / אשר ידעת כי הם זקני העם ושופטיו / אשר יורו חוקי אל ואת משפטיו / ואמור אליהם: 'הגיע פה דניאל הנכאב / אשר דמי כבדו בבכי ישאב / יחפוץ לעשות חוק הבן על מיתת האב / ואחלי לפני משרת מעלתכם / ויקר תפארת גדולתכם / ללכת עמו עד קבר אביו קדושו / רכבו ופרשו / כי שם ישפוך עליו את מרירות נפשו'!" וילך הנער ויקבוץ כעשרים איש מזקני העיר ונכבדיהם / כולם אנשים ראשי אלפי ישראל הם / וילכו עם הנער אל המלון אשר שם יחנה / והנה שם קול המולה כקול מחנה / וימצאוהו בדמי דמעיו מתגולל / וקולו איילות יחולל / יאמר: "אבי אבי רב מחולל / המוציא יקר מזולל / איך נפלת משמים הילל!" / ובראותו הזקנים קם בעננה ובמוסר / כאילו בחבלי העצב והדאגה נאסר / ויאמר: "אחלי לפניכם, מורי התורה וההלכה / המצליחים למלוכה / עשו אתי ברכה / ובואו אתי אל עמק הבכא / והראוני מקום מנוחת צדיק אבי / ואעשה שם כאשר עם לבבי." / ויאמרו אליו האנשים: "הננו נעשה כל חפצך / ויי אלהיך ירצך! וילכו עמו ויראוהו מקום הקבורה. / ובראותו הקבר צעק מרה / ויאמר: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו / קומת ארזיו ומבחר ברושיו / רד עם אל ועם קדושיו! / מי האמין כי תמות בארץ נכריה / ותעזוב אשת חיקך תאניה ואניה / בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה? / אבי אבי כתר ראשי / הלא קראת לשפוך עליך את מרירות נפשי / מי יעץ זאת עליך אבי אבי / למה היתה מכתי אנושה ונצח כאבי? / חנוני חנוני אתם רעי כי יד אלוה נגעה בי!" / ויבך האיש בכי נמרץ / עד אשר גבול הבכי פרץ / כי דבר הממון נתן בפיהו חזון נפרץ. / וכאשר ימנעוהו מלבכות אז יחרץ / ולהכות על פניו ועל חיקו לא ירחם / ושערותיו ימרוט ובידו יקחם. / ויקומו כל האנשים אשר שם לנחמו וימאן להתנחם. / ויאמר: "כי נרד אני ואמי רוֹשוֹלה / אל אבי אבל שאולה!" / ויהי כראות האנשים קול בכייתו כאילו האל זועם / ובקול כמוהו ירעם / וכי מלבושיו בידיו יקרעם, / ויחזיקו האנשים בשתי ידיו / לבלתי יקרע עוד בגדיו. / ויזעק האיש ויאמר: "הנני נשבע בנפש אבי / כי אם תמנעוני מקרוע בגדי אקרע לבבי!" / ויבך האיש עד אשר גרונו ניחר / ויישבע כי למות על אביו יבחר. ומעשות כזה יום יום לא יתאחר, / והיה כזה יום מחר / ויפול על הקבר מלוא קומתו / וילחוך עפרותיו ואדמתו. / ויהיו האנשים בראותם צרות נפשו תמהים / ויאמרו: "אין זה כי אם איש אלהים." / ויהי ככלותו לבכות בכל אות נפשו / ולמרוט שער ראשו / ויאמר: "אחלה בפניכם, הזקנים, יודעי צרת לבבי / לקרוא צידוק הדין על קבר אבי / אולי ייחשך כאבי." / ויהיו האנשים לקרותו ממהרים / והם לא ידעף כי ערום יערים / ועוד יעשה על מיתת האיש הזה פורים. / ויהי כקרוא הקורא: 'שומרי גנזי גן עדן' והזכיר שם המת / התאנח אנחה גדולה להיראות הפך האמת. / וישב אל ביתו אבל וחפוי ראש / בפניו תחנה הדאגה ובלבו אוון יחרוש / בחשבו כי תחת הנעצוץ יעלה ברוש. / והזקנים וכל העם עד ביתו ליווהו / ומלבכות עוד יזהירוהו ויצווהו. / ויישאר האיש בביתו מתעסק באבלו / וגדודי השמחות יחנו בלבו איש איש על דגלו. / וכל העם שב איש לאהלו. ויאמר בלבו האיש / רשע מחפיר ומבאיש / ייזכר עוון אבותיו אל יי וחטאת אמו אל תימח: / עת לפזר היום ומחר אשמה / הנני עושה חדשה עתה תצמח! / וישלח ויזבח צאן ובקר / לעשות לעניי הארץ אורה ושמחה וששון ויקר / ויחלק לכל העם למאיש ועד אשה / אשפר ואשישה / ויאמר כי זה יעשה לכפרת נפש אביו הקדושה. / וישלח למחלקי הצדקה אל האומללים / כסף שלושים שקלים / לחלק אותם לאביונים ודלים / ומשלוח מנות לאלמנות וליתומים, / ויעש לאביו אבל שבעת ימים. וישת האיש עצות בנפשו / להציב ציון על קבר האיש אשר חשב לירשו / לבנות כמו רמים מקדשו / בחשבו כי בזה יגיע אל מבוקשו. / ויאמר בלבו: אם הוני היום חולף ואוזל / ועמלי ויגיע כפי אני גוזל / לשלח אותו לעזאזל / תחת הכסף אביא זהב ותחת הנחושת אביא כסף ותחת האבנים ברזל. / וישלח ויקרא לחרשים ולבונים / ויתן את הכסף בידיהם כאבנים / ויאמר אליהם: אני עם לבבי / לבנות ציון על קבר אבי / לכבוד ולתפארת / ולכתוב מקצה בחוברת / בעט ברזל ועופרת / שם הצדיק אבי ושם אביו ואמו / ואחיו ושער מקומו. / ויאמרו האנשים: "חייך, לא נשאל ולא ננסה / ככל אשר תצווה את עבדיך כן נעשה." / ויבנו על הקבר במצות האיש ציון נפלא / בכתם טהור לא יסולא / ויקימו עליו מצבה גדולה / לשם ולתהילה. / ויכתוב שם האיש בידו / זה המכתב להעלים סודו: / "פה שוכב נזר החסידים / ותפארת הנגידים / משה בן פלוני מעיר רומא, ובנה זה הציון לשמו ולכבודו / דניאל הקודר והנכאב בנו יחידו / אשר אהבו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו / וימאן להתנחם בעודו / על אשר לא היה על פניו בהפרדו / לנוד לו ולספדו / הוי אב והוי אדון והוי הודו! ויעמוד שם האיש חודש ימים / כאיש מתאבל על מת נעצב ומשמים / ולא שאל על ירושת אביו לעולם / פן יתגלה סודו וישוב דך ונכלם, / ומדי יום יום יעלה בית התפילה להעלים סודו / וילבש צדקה כמדו / ותפילין בראשו וציצית בבגדו. / עד אשר בטחו בו הלבבות / ונפלא בעיני המחשבות. / ויהי כראות אנשי הקהילה / כי זה האיש חרד על מת חרדה גדולה / ולא סר מלבכות ומהתאבל / ומלקרוא 'על נהרות בבל' / ולא שאל על ממון המת כאילו לא הלך שם לקבל / וכי יפזר כל רכושו / לתתו לכפרת נפשו / וכי הקים על קברו מצבת אבן / לא חשבו כי לבו יקבוץ אוון / ויאמרו איש אל אחיו: "מדוע אנחנו מחשים / והנה האיש הזה זרע קדושים / אין צורך לאיש כזה עדות וכתיבה / עד הגל הזה ועדה המצבה. / ברוך יי אשר לא השבית לאביו גואל / וייקרא שמו בישראל !" / ועתה ניתן לו את ירושתו / אחרי אשר ידענו את קדושתו. / והם לא ידעו, כי נלכדו ברשתו. וישלחו האנשים ויקראו לו / והוא עודנו מחזיק באבלו / ויאמרו לו: "אדוננו אשכול הכופר וצרור המור / אביך ציוה לפני מותו לאמור / הכסף אשר נתתי בידכם לשמור / תנו אותו לדניאל בני וירש אותו / ובתנאי שיביא ראיה או עדות מארץ מולדתו / ובעדות זקני קהלו יהיה נעזר / למען אשר לא יקרב איש זר. / ואנחנו ראינו בך נוראות / ונגד כל עמנו עשית על מחתת אביך נפלאות / ובא המופת והאות / כי פעליך הנכבדים / ודבריך הנגידים / ואנחותיך ודמעותיך כמאה עדים. / ובציון אשר על קברו בנית / ואת אשר עליו התענית / כל אשר לאביך קנית / מלבד אשר גברת על אנשי הדור בטיב שיחיך / וכוכבי הענוה זרחו במצחך. / ועתה קומה השר למנוחיך / הנה כפתוריך ופרחיך / עלה רש / והאנחות מלבך גרש תגרש / כי אין זולתך גואל ויורש." ויקוד האיש וישתחו / ועיניו יבכיון ויצוריו ישמחו / ורעיוניו כעלה יפרחו / ועשתנותיו בגני האחוה ותרעינה באחו. / ויאמר אל האנשים: "יענה יי שלומכם / ועל טוב ייזכר שמכם / מה עקר חסדכם / אשר עשיתם את עבדכם / ואני מה / ישלם יי פעלכם ותהי משכורתכם שלמה! / ועתה האצילים והשועים / שלחו מכם אנשים לשבטיכם ידועים / וישוטטו בחוצות העיר / וישאלו גדול וצעיר / אם אבי נתחייב ממון / לאיש מכל ההמון / במכר או במקח / יבוא ויקח / ומי האיש אשר שירת אותו במחלתו / או התעסק בקבוררתו. / הנה שכרו אתו ופעולתו. / י האיש אשר נתחייבתי לו דבר יקחנו ממני / בטרם אלך ואינני." / ויענוהו האנשים: / "תבורך מהאל זרע קדושים / כי כבד כיבדתנו / ולא עשקתנו ולא רצותנו / ודבר עצב ממך ומאביך לא סבלנו / את הכל התקבלנו. / ברוך יהיה אשר הביאך הלום / אחינו, לך לשלום!" ויקח האיש מידם את ההון / ויאמר בלבו: אך עשרתי מצאתי און / שמע אלהים קול בכיי / הכי קרא שמי אפרים כי הפרני אלהים בארץ עניי / והפך מספדי למחול / כאשר הביאני נחלת אחרים לנחול / ברוך המבדיל בין קודש לחול! / ויהי כאשר הגיע הכסף לידו / ירא פן יבוא שם איש ויחשוף סודו / ויאמר: אין לי טוב כי אם לרכוב על הצי / ולשוב אל מחוז חפצי / ואלכה אל מקומי ולארצי / פן יבוא בנו האמיתי / או ישלח הנה איש עתי / ויוציאו את בלעי מפי / ומבין שיני טרפי / ואשום על עקב בשתי / אם יקחו ממני את אשר לכדתי ברשתי / הכסף והזהב אשר לקחתי בחרבי ובקשתי! / וימהר וירתום פרדי הפרידה / ויקח הנסיעה לו לצידה, / וישב אל ביתו קל חיש כנשר חש לאכול / בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ב ויהי מקץ שנתיים ימים / וישם דניאל בן המת על לבו לרכוב ימים / ולהוציא את הכסף ואת הזהב אשר הניח אביו מבין קרני ראמים. / ולא ידע כי אפרים / לקח ברכתו והושיבו בין תנור וכיריים. / ויקח דניאל מזקני קהל רומא עדות וראיה / כי הוא בן פלוני אשר מת בארץ נכריה / ועל החתום היו זקני קהל רומא ושועיה / נקובי ראשית החכמה וידועיה. / וילך למסעיו ויבוא אל חוף ארם צובה / וימצא אניה ויתן שכרה וירד בה. וילך אחת הנה ואחת הנה עד אשר הגיע אל קברות אבותיו. / ובהגיעו שם לא שאל על אביו ועל אודותיו / ואם נקבר בקברי ישראל או באשפה / ואם עשו לו כבוד במותו או חרפה. / לא בכה ולא התאבל למטוב ועד רע / לא מרט את ראשו ובגדיו לא קרע / רק שאל ביד מי הניח אביו הונו / ומקנה קניינו / כי הוא כוחו וראשית אונו / לו משפט הירושה. / אוי לה לאותה כלימה אוי לה לאותה בושה! וישיבו האנשים אותו דבר / ויאמרו: "מה לך הפתי אשר על ריב לא לך תתעבר! / ועתה מה לתבן את הבר / כי תבוא בנכל ובערמה / כאיש בעל זדון ומרמה / לשאול ירושת אנשים צדיקים / כהיגלות נגלות אחד הריקים / ולא זכרת 'ארור אשר לא יקים'?! [דברים כז, כו] / ועתה חדל לד הסכל והנבזה / שובב והוזה / ואל תוסף עוד דבר אלינו בדבר הזה!" / כשמוע האיש תשובת האנשים עמד מרעיד / ויוצא איגרת מחיקו ויאמר: "הנה זאת עלי תעיד / כי אנוכי דניאל בן פלוני המת / ואינני בא אליכם במרמה כי אם באמת!" ויקראו האנשים את האיגרת / והנה היא על אודות האיש הלזה מדברת / ועל החתום זקני קהל רומא ורבניה / אציליה זקניה וקציניה. / ויתמהו האנשים איש אל רעהו / וייקהלו שם קהילה גדולה כל העם מקצהו. / ויהי כל העם נדון / לאמור: האיש אשר לקח הירושה היה איש מדון / ובא עלינו בדרך מרמה וזדון. / וקצתם חשבו רעה על זה האחרון. / ויאמרו: "מה מאד גדול זה העוורון / אשר לא התנהגנו בכבדות / בתתנו הממון ההוא בלא ראיה ועדות / לאיש אשר לא ידעני אותו וחין ערכו! / זה אומר בכה וזה אומר בכה. ויאמר האיש אל האנשים: / "אראה אתכם מתלחשים / האם נתתם ירושתי לאחר?" / ויאמרו: "נתנו עובר לסוחר." / ויחרד האיש חרדה גדולה / ויצעק צעקה כקול המולה / ויאמר: "מי הוא אשר הרבה מבוכתי / ובא עד הלום ולקח את ברכתי?" / ויאמרו: "בא הנה איש חיל רב פעלים לבו בקרבו חלל / בוכה ומתאבל ובדמי דמעיו מתגולל / ויעט אל השלל / שאל על קבר אביך ופלגי מים ירדו עיניו / ויקרע שמלותיו וישם שק במתניו / וימרוט שערות ראשו / ויחלק כמה זהובים לכפרת נפשו / ומדי שבת בשבתו לטובה אותו יזכור / ספד עליו כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על הבכור / בנה ציון על קברו מהונו לא נעשה כן לפנים / ופיזר נתן לאביונים / ועמד נעזב ונכאב / ומדם כבדו דמעיו ישאב / ועשה מה שלא עשה לעולם בן על אב. / לא שאל לעולם ירושה / רק היה על מיתת אביך כאבו נצח ומכתו אנושה. / והיו לעולם ציצית בבגדו ותפילין בראשו / וקנה הון אביך ורכושו / בשערות אשר תלש מראשו / ובזהובים אשר חילק לכפרת נפשו / ואת כל מקנה קנייניו / בדמעות אשר הוריד מעיניו. / ואם אתה בנו כאשר עדים העדת / וכפי החידה אשר חדת / איה החרדה אשר עליו חרדת / ודמעות אשר מעיניך הורדת / והמספד אשר עליו ספדת? / איה בגדיך אשר קרעת / וראשך אשר פרעת / ומרורים אשר עליו שבעת? / ואף אם נאמנו דברי איגרותיך / מדוע אחרו פעמי מרכבותיך?/ בא אחיך במרמה ויקח ברכתך!" ויאמר האיש: מה גדלה זאת המבוכה / אין למכתי תעלה וארוכה / הלא אצלתם לי ברכה." / ויאמרו: "אצלנו לך הברכה אשר בהר עיבל / ובשרך יכאב ונפשך תאבל / כי על מיתת אביך לא תתעצב / ולבקש ירושתו על מצור תתייצב. / ועתה אמור נא החולד והעכבר והצב / מי יאמין כי תהיה בנו / ומי הוא הבן אשר על אביו לא תחוס עינו? / ואף אם אתה בן אשתו שמע חרפתך / זנתה אמך הובישה הורתך! / ולכן על מיתתו לא נכמרו ניחומיך / רק תבקש הונו לבשתך ולבושת ערות אמך. / ועתה אל תשמע קולך עמנו ותמצא נופש / פן יפגעו בן אנשים מרי נפש! ויאמר האיש: "חמסי עליכם, אנשי הקהילה הקדושה / מדוע מיהרתם לתת לאיש נכרי הירושה?" / ויענו העם אותו קשה / ויאמרו: "ראה ראינו צרת נפשו / והתפילין אשר בראשו / ואת אשר נפל על קבר אביך והתעסק באבלו / עד אשר חשבנו, כי לא יחיה אחרי נפלו. / לא כאשר עשית אתה, אוויל משריש / בן מחפיר ומביש / כי הוא מלקרוא 'אבי אבי' לא יחריש / יקרא 'אוי ואבוי' וישאג כאריה / ונתנו לו הכל בטרם תבוא ולא אמר איה / ונברכהו 'גם ברוך יהיה'!" / ויאמר האיש: "ארור יהיה מן העולם ועד העולם / האיש אשר התאבל על אבי והקשה אלי וישלם / ולקח את ברכתי ואל ביתי ישיבני דך ונכלם!" / וייפרד מהם והוא בוש ונאלם / והיתה לו חרפת עולם. וימהר וירכב אניות / וישב אל ביתו בידיים ריקניות. / ותשאלהו אמו על דבר הירושה. / ויאמר: "הנני שלוח אליך קשה. / אין קול ענות גבורה רק קול ענות חלושה. / כי הלך שם איש בליעל / ומעל בנו מעל / אל ידרשהו אלוה ממעל! / בכה וספד על אבי / ולקח כספי וזהבי / ותלש שערות ראשו / וחילק ממון לכפרת נפשו / וירש כל רכושו / הקים על קברו מצבה / ועשה כוָנים להעציבה / ובנה אצלו ציון / ולדעת, מי זה הנבל, צריך עיון. / הלכתי שם לקבל הון / והוכיתי בשגעון ובעורון ובתמהון. / קיבלתי חרפה מכל החרפות מקובצת / וקיללוני קללה נמרצת / שמו לי עלילות / ויבקשו את נפשי להקלות / וליחמנה במקלות / ועליך דיברו כאחת הנבלות. / ואני זאת נחמתי, אחרי אשר הדביקתני הרעה / כי לא הורדתי על אבי דמעה / ולא קרעתי ולא ספדתי / ועליו חרדה לא חרדתי. / בשאתי איגרת ועדים העדתי / ופרשתי רשתי ולא לכדתי / וכאשר אבדתי אבדתי!" כשמוע אמו חרפתו וחרפתה / ותרא כי נוחלה אבדה תקותה / ותסר מעליה בגדי אלמנותה / ותאמר, כי מלבכות עליו גם היא תחרש / אחרי אשר מהונו לא תירש. / ותהי להם לנחמה / ויחדיו הלכו בכלימה. |
|
מקורות |
|
|
מלות מפתח |
רומא, ירושה, רמאות, נאמנות |