הנוסח המאוחר

מעשה במלך אחד שהיה אוהב נשים מאד. ובכל יום היה הולך לשוט בעיר מלכותו, ועיניו צופיות מארבע רוחות בבתים, בחלונות, וכל אשה יפה שהיה רואה עושה כל טצדקי ללכדה ברשתו. ובהיותו מלך, ידו בכל, שום אשה יפה לא היתה יכולה להינצל מידו. וכל העם וכל אנשי מלכותו היו מכירים אותו ולא היו יכולים לפצות פה ולצפצף כנגדו.

והיה בעיר מלכותו איש יהודי חסיד שהיתה לו אשה יפה עד מאד; והיו לה שלושה אחים עשירים מגדולי העיר. והחסיד הנזכר בידעו את המלך ושמועתו, כרוע תכונתו, היה מסתיר את אשתו, ככל האפשר שלא תפול ברשתו. וגם אשתו הצנועה היתה נזהרת שלא להיראות החוצה אל העין; כי יודעת היא, שאם עיני המלך יראוה לא תוכל להינצל מידו. ויהי היום השקיפה בהיסח הדעת בעד החלון, ויקר מקרה שבאותו רגע עבר המלך, ועיניו תלויות מנגד בבתים ובעליות; וראה לזאת האשה ויחם לבבו וגדלה תאותו לבוא עליה.

והיא הרגישה, שכבר ראה אותה, וגדל צערה; ותכף הסתירה עצמה ותסגור הדלת בעדה. והמלך ביקש ליכנס ולא מצא פתח פתוח; כי הגם שהיה מלך, ואין מי שיאמר לו: מה תפעל – על כל פנים בידעו שמידתו גרועה ובזויה, לולא שתאותו גברה עליו, ולכן היה עושה מעשיו בהצנע לכת, עד שידו מגעת, ולא בכוח יגבר לעשות מעשיו ביד רמה. ובכל יום ויום היה מתהלך לפני חצר בית האשה הנזכרה, למצוא שעת הכושר פתח פתוח לבוא אצלה.

והאשה הנזכרת ביהדותה הגידה להחסיד בעלה את אשר אירע לה בהיסח דעתה. ומאותו היום היו נזהרים האיש והאשה לסגור הדלת בעדם. ויהי היום ויקר מקרה, שהלך החסיד לישיבתו ושכח לסגור הדלת. והאשה בידעה זהירות בעלה לסגור תמיד הפתח, לא נתנה דעתה ונתעסקה בעניינה כדרכה. והנה המלך עבר על פתח ביתה ופתח פתוח מצא ונכנס לביתה.

וכראות האשה בפתע פתאום שהמלך בא אצלה, רעדה אחזתה וכמעט פרחה נשמתה. ובהיותו מלך, לא יכלה לדבר דבר ומכל שכן לצעוק, והוכרחה לקבלו בסבר פנים יפות על כרחה שלא בטובתה. – והכניסתו לביתה, לאולם הגדול, בכל כבוד שבעולם. ותלך והביאה ספר מקרא קטן מוזהב ונתנה לו, ותאמר לו: "אדוני המלך, הנה שפחתך בידך לעשות לה כטוב בעיניך. אמנם אחלה פניך, אדוני, שתתן לי רשות לילך רביע שעה לחדר אחר לטהר את עצמי ולהתקשט ולבוא לפניך כראוי. וביני ביני קח זה הספר ותקרא בו, כדי לעבור הזמן עד שאבוא אצלך."

ויאמר לה: "טוב, בתי, לכי לשלום והכיני עצמך ומהרי ובואי!"

ויקח מידה הספר.

והאשה יצאה מלפניו ותברח ותימלט אצל שכנתה לחצר אחרת שכנגדה והיתה ממתנת שם ומסתכלת מרחוק אל פתח ביתה, עד שיצא המלך מביתה.

והמלך התחיל לקרוא בספר המקרא וקרא עשרת הדברות: 'לא תנאף', 'לא-תחמוד אשת רעך', 'איש אשר ינאף את אשת רעהו מרת יומת הנואף'... וכן על זה הדרך נתעצם בלימודו. ונתיישב בדעתו והכיר גודל פתיותו, כי הוא תועה מדרך השכל במידתו הגרועה והבזויה לרדוף אחר תאות עיניו, לאבד גופו ונשמתו ולוקח לו קלון. וישב כמשתומם כמו שתי שעות, בעיונו בלימודו, עד כי הבחין בעצמו, שעברו שתי שעות, ונתעורר כאיש אשר נעור משנתו. ויאמר בלבו: בדאי זאת האשה עשתה זאת בחכמה והלכה והסתתרה. ובכן אם אתעכב עוד, שמא יבוא בעלה ומצאני בביתו ואהיה לקלון, לחרפה ולכלימה. וימהר ויקם לברוח במהרה. והניח תחת הכר כיס של זהובים בעבור הצער שציערה. ובהיחפזו לצאת בטרם יבוא בעל האשה, שכח הטריספל [שרביט המלך] של מרגליות שהיה בידו; ויתן הספר בחיקו ויברח ויימלט.

והאשה עיניה תלויות מנגד בתוחלת ממושכה מחלה לב, מתי יֵצא המלך מביתה, לחזור אל מכון שבתה בטרם יבוא בעלה שלא יֵדע אשר קרה לה. והיה בראותה שהמלך יצא מביתה, גדלה שמחתה ונתנה הודאות להקדוש ברוך הוא שעשה לה נס והצילה מרעתה. ותכף חזרה לביתה ומיהרה להכין הסעודה לבעלה. ובהיחפזה להכין הסעודה לא נתנה דעתה ליכנס לאולם שהמלך ישב בו.

ובהגיע עת האוכל ויבוא בעלה מישיבתו ונכנס לאולם להקל מעליו לבושו, וראה הטריספל של מרגליות של המלך על הכסת והכר שהיה סומך עליו מוטל על צדו; ויקימהו וימצא תחתיו כיס של זהובים. ויתעצב ונאנח ויאמר בלבו: אלו הם שני סימנים מובהקים, שהן בעוון מעשה שטן מצליח; ששכחתי לסגור הפתח והמלך מצא פתח פתוח ונכנס ומילא תאותו עם אשתי על כרחה שלא בטובתה. והטמין הדבר בלבו ולא דיבר עמה בזה מטוב ועד רע, כי אם הסתר הסתיר פניו ממנה ולא קרב עוד אליה.

והאשה העלובה בראותה הסתרת פנים של בעלה גדלה אנחתה. ולא היה מדבר עמה, והיא לא היה לה לב לספר לו את חכמתה אשר יי נתן בלבה ועל ידה ניצלה מעבירה ונשארה טהורה, בחשבה שודאי לא יאמין לה. ונשבר לבה מגודל צערה, עד כי נחלתה חלי גדול ונפלה למשכב ונשתנה זיו פניה והדרה ונהפכו פניה לירקון וכחש בשרה, אשר כל רואיה לא יכירוה. ושלושת אחיה באים בכל יום לבקרה ומביאים לה רופאים מובהקים לרפאותה, ונלאו הרופאים להכיר חליה ולא ידעו מה טיבה. ואחיה היו אוהבים ארתה כבבת עינם והיו מצטערים הרבה בעבורה ומפצירים בה להגיד להם מה בלבה, שכל כך גברו יגונה ואנחתה, עד שהגיעה קרוב למיתה. ויהי כדברם אליה יום יום, עד שהגידה להם את יגונה ואשר אירע לה ומהסתרת פנים של בעלה, כי מאותו היום לא קרב אליה ולא מראה לה שום אהבה וחיבה כבראשונה, כי אם שנאה ואיבה בלבו צפונה. וכשמוע אחיה את דבריה, אמרו לה: "לבך יהי בטוח, כי בעזרת השם אנחנו נבקש לך תרופה."

ויקומו שלושת האחים ויבואו לפני המלך. ויקדו וישתחוו ויאמרו לו: "אדוננו המלך יחי לעולם! נחלה פניך לדון את דיננו, שיש לנו דין ומשפט עם פלוני."

ובהיותם אנשים עשירים מכובדים מהחשובים שבעיר, נשא פניהם ויאמר להם: "כן אעשה בעבור כבודכם."

וישלח ויקרא את כל שרי המלכות והשופטים ויאמר להביא את החסיד בעל דינם. ויאמר להם: "טענו טענתכם ותביעתכם אשר יש לכם על זה האיש!"

ויענו האחים בחכמה וידברו במשל ורמיזה מפני כבוד המלך, לבל יתבייש לפני השרים. ויאמרו: "אדוננו המלך יחי לעולם! להווא ידיע למעלתו, כי אבינו הזקן היה עשיר והיו לו נכסים רבים, זהב וכסף ובתים וקרקעות ושדות וכרמים, וגם גינה אחת חשובה עד מאד ביפיה והדרה, ואילניה ופרחיה, שכל חמדתו והשגחתו היתה תמיד עליה. וכשהיה קרוב לפטירתו, קרא אותנו שלושת האחים, וחילק לנו נכסיו לשלושה חלקים: לאחד נתן כל הכסף והזהב, לשני נתן הבתים והקרקעות, לשלישי נתן השדות והכרמים. והכל עשה בטוב במידה ובמשקל, וכל אחד ממנו קיבל חלקו מידו בשמחה ובאהבה רבה. זולת הגינה שהניחה ברשותו, כי היא כל חמדתו; עד שבא האיש הזה ופיתה אותו ופייסו שיתננה לו. ואבינו נתרצה ליתנה לו בלי כסף ובלי מחיר, הגם שלא יערכנה זהב כי אין ערוך אליה, בתנאי של חיוב גמור שנתחייב זה האיש לעבדה ולשמרה ולהשגיח עליה בעינא פקיחא לתקנה ולעשות לה כל צרכה כדי שלא תיפסד ותתקלקל ולעולם תהיה ביפיה והדרה. ובאמת זה כמה שנים שהגינה הזאת ברשותו לאחר פטירת אבינו הזקן, והאיש הזה צדיק באמונתו קיים תנאו וחיובו, והיתה הגינה הנזכרת מפוארת ביתר עוז מאז ומקדם. והנה עתה זה ירחי מספר, שהאיש הזה הסתיר פניו ממנה ואינו משגיח עליה לעבדה ולשמרה ולעשות לה כל צרכה. ודין גרמא בנזקין שהגינה הזאת נתקלקלה, ובמקום לעשות ענבים עשתה באושים. ובכן תובעים אנחנו עלבונה מהאיש הזה אשר מעל בה מעל וביטל תנאו וחיובו אשר על פיו נתנה לו אבינו!"

ויען בעל האשה ויאמר: "אדוני המלך! אמת ויציב כל דבריהם, אין בהם נפתל ועיקש. אמנם יוַדע לאדוני המלך, כי חלילה לי ממעול מעל, וכאשר הם הגידו האמת איך הייתי מתנהג עמה מיום לקחי אותה, שכל מגמתי היתה לעשות לה כל צרכה באהבה וחיבה. אבל ידע אדוני, שפעם אחת שכחתי לסגור את פתח הגינה כדרכי בכל פעם, וכשחזרתי מצאתיה פתוחה; נכנסתי בה וראיתי סימנים של פסיעות הארי של אדוני המלך, שברח ממקומו ונכנס בה. וחוששני שבודאי אכל מפריה ושבע מטובה. ומאחר שכבר טעם הארי טעמה, מתיירא אני ליכנס לתוכה, שמא בהיותי שם יחזור ויבוא הארי של אדוני המלך וימצאני וימיתני."

ויהי כשמוע המלך את כל דבריהם, כי בחכמה דיברו, הבין כי עליו היו דבריהם במשל ומליצה, לחלוק לו כבוד מלכות, לבל יבינו השומעים ויהיה לבוז ולקלסה. ויאמר המלך להחסיד בעל האשה: "דבריך נכונים, כי אמת הדבר שפעם אחת ברח הארי מסוגרו ונכנס לגינתך וראה פריה גבוה עד שמים וריחה נודף כריח שדה אשר בירכו יי; וטרח הרבה להשיג לאכול מפריה ולשבוע מטובה ולא יכול; ולקח בידו פרי אחד לזכרון וחזר למקומו."

ושלח המלך והביא אותו ספר ויראהו לו ויאמר לו: "אני נשבע לך בחיי המלך, שלא נגע ולא פשע בה חוץ מזה הפרי ולא נהנה מגינתך כלל; ומאותו יום כבר עשיתי לו חומה בצורה, לבל יוכל עוד לצאת החוצה, לא לגינתך ולא לשום גינה שבעולם. ובכן יהיה נכון לבך בטוח, שגינתך לא נגע בה אדם מעולם, ותוכל לחזור אליה לעבדה ולשמרה לעשות לה כל צרכה ולהשיבה לקדמותה ליפיה והדרה, כאשר היתה באמנה אתך."

ויהי כשמוע האיש את דברי המלך ושבועתו, בטח לבו ויגל כבודו. וידע נאמנה, כי אשתו הכשרה טהורה וזר לא קרב אליה. ויקוד וישתחווה למלך ויאמר לו: "כן אעשה כאשר דיברת."

ויקדו גם האחים וישתחוו לו ויאמרו לו: החייתנו. ויצאו מלפני המלך כולם ששים ושמחים וישקו איש את רעהו האחים והחסיד בעל אחותם.

וחזר לביתו וישק לאשתו ויאמר לה: "ברוכה את, בתי! עתה ידעתי, כי אשת חיל את וחכמתך עמדה לך בעת צרתך ויי היה בעזרתך."

וחזרו להיות איש ואשתו באהבה ובחיבה. ומעט מעט נתנחמה ונתרפאה רפואה שלמה.

הנו‏סח המקורי בתרגומו העברי

היה מלך אחד בעולם והיה המלך ההוא רחב-יד ואהוב לבריות ולא נמצא בו שום דופי, כי אם אהבתו הרבה לנשים. פעם היה מתהלך על הגג וראה אשה אחת יפת-תואר ויפת-מראה, והיא בעולת-בעל. ויקם המלך ההוא עם שני סריסיו וילך ויבוא אל ביתה פתאום. ויהי בראות האשה את המלך ותאמר: "הנה שפחתך בידך, עשה לה הטוב בעיניך; אבל יישר נא בעיניך, שאיכנס החדרה ואסוך וארחץ וכן אבוא אל המלך."

ויאמר לה המלך: ‏"עשי כן."

ותשם לפניו ספר ותאמר לו: "יקרא המלך בספר הזה עד בואי."

ותבוא האשה החדרה ותצא בפתח אחר ותברח. וישב המלך ויקרא בספר וכתוב בו עונש, אשר ינאף את אשת איש. ויבן המלך, כי בערמה עשתה האשה הזאת מה שעשתה.

ויקם המלך וילך ושכח המַטה אשר בידו בבית האשה והיא לא ידעה. ויבוא בעל האשה לביתו וימצא המטה אשר למלך בביתו, ויאמר: אמת הדבר, כי המלך שכב עם אשתי. ויירא להוכיחה, רק לא דיבר אליה מטוב עד רע ולא אכל עמה ולא שכב עמה. ותלך האשה בית אביה ותשב שם שלושים יום. וילך אבי האשה ואחיה ויצעקו אל המלך ויאמרו: "יחי המלך! אנחנו נתנו לאיש הזה חלקת השדה אשר לנו על מנת שיעבוד את האדמה וישקה ויזרע אותה, והארץ שמנה וטובה ונותנת פריה בעתה. וזה האיש כל ימי היותו בארץ השקה וזרע אותה, והצליחה ועשתה פרי, וזה ימים רבים עזב את הארץ ולא בא אליה. והנה היא יבשה ואשכלותיה נהפכו לצימוקים."

ויאמר המלך לבעל האשה: "מה תאמר אתה האיש?"

ויאמר: "אמנם, אדוני המלך, כי נתנו לי האנשים האלה ארצם ומעת לקחי אותה עבדתי וזרעתי והשקיתי אותה, ובאתי יום אחד ומצאתי ארי בארץ; ויראתי עוד להיכנס לארץ פן יפגעני הארי וימיתני ועל כן עזבתיה זה כמה זמן."

ויבן המלך בחידות דבריו ויאמר לו: "אמנם כי בא הארי בארץ ומצא פרי תבואה ואת החריץ לא עבר ופריה לא אכל, והוא לא ישוב עוד שמה."

ויכר האיש דברי האמת וישב אל אשתו.

מקור: (ה פ-פד). א: עושה פלא, ג, 72-70; מוראים גדולים, 65-61. ב"י א, 264-256, 377. (= סי' 167). – ב: משלי סנדבאר, 4-3. ב"י א, 358-356, 384.