מעשה בחסיד אחד שלא נשבע מימיו לשקר, ואפילו שבועת אמת לא נשבע; והיה עשיר גדול. ובשעת פטירתו קרא לבנו ואמר לו: בני, היזהר שלא תישבע כלל; שכל העושר הזה שאני מניח לך, לא קניתיו אלא ששמרתי פי משבועה, ואפילו שבועת אמת לא נשבעתי; על כן הצליחני הקדוש ברוך הוא בכל סחורותי ובכל מעשי ידי.

וענה לו בנו ואמר לו: אני אקיים מצותך ולא אישבע כלל.

וכשנפטר אותו חסיד, באז רמאים אל אותו יתום וביקשו ממנו ממון הרבה, באמרם שאביו היה חייב להם, או יישבע וייפטר.

אמר היתום בלבו: אם אישבע להם, אחלל שם שמים ואפר את מצות אבי; מוטב לי שאפרע להם כל אשר ישאלו ממני, ולא אישבע. הלך ופרע לרמאים כל העושר שהניח לו אביו, עד שנותר עני בלא כלום. ועם כל זה היה רודף אחר המצוות ומקיים את מצות אביו ומכבד תלמידי חכמים.

ולסוף בא רמאי אחר ואמר לו: נותר לי עליך עוד דינר.

אמר לו: בבקשה ממך הנח לי, שלא נותר לי כלום למחייתי; וגלוי לאל, שאם היה לי כלום, הייתי פורע אותך.

אמר לו: בוא והישבע, שאין לך כלום לפרוע לי. והוליכו אצל הדיין ואמר לו: פרע לו את דינרו או הישבע שאין לך כלום.

אמר להם: לא אישבע.

אמרו הדיינים אל הרמאי: או יפרע אותו או חבשוהו בבית האסורים.

באותה שעה בכה היתום ואמר: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שלא היה בידי כלום, שאם היה בידי כלום, הייתי פורע. ישתבח שמך לעד, שמכסף וזהב שהיו לי לרוב מאד, מן הכל נשארתי נעור וריק, ועכשיו אני בצמא, בעירום ובחוסר כל. ואלמלא היו תובעין ממני לא הייתי כל כך מצטער, כי ערום יצאתי מבטן אמי, וערום אשוב שמה; יהי שם יי מבורך מעתה ועד עולם!

מה עשתה אשתו הצדקת? היתה מתביישת לשאול מן הצדקה כלום, נטלה בגדי פשתן לכבס, לפדות בעלה מן הרמאים ולזון ולכלכל אותו ואת בניו. יום אחד היו עומדים היא ובניה על שפת הים וראו אניה אחת באה. המתינו לה עד שהגיעה אליהם. כשראה אותה בעל הספינה, שהיתה יפת תואר, חמדה בלבו ואמר: ממשפחת מלכים היא. שאל אוחה ואמר לה: מפני מה את מכבסת בגדים? והיא סיפרה לו כל מה שאירע לה ולבעלה.

אמר לה: אני אתן לך דינר זהב וכבסי את בגדי. והיא נטלה הבגדים לכבסם ונטלה מידו ונתנה אותו לבנה הגדול לפדות את בעלה מיד הרמאים.

בין כך קנה בעל הספינה סחורות ותיקן את התורן, וכשבאה אותה הצדקת להשיב לו הבגדים, חטפה בעל הספינה וברח עמה. והיו רואים אותה בניה ומייללים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אמנו, מה נעשה? והם חזרו אצל אביהם ונתנו לו הדינר וסיפרו לו, איך נשבתה אמם. וקרע את בגדיו ויתאבל על אשתו. ופרע הדינר ויצא מבית הסוהר. ואמר בלבו: מה אעשה? אם אשוב לביתי, אמות ברעב, ועוד יבואו לי רמאים, ויעשו לי כמו שעשו לי האחרים; מוטב שאלך אל מקום אחר. ויבך בכי גדול ואמר: ראה יי והביטה, איך נשארתי אני ובני כיתומים בלי שום מחיה בעולם! ובכו כולם יחד, עד שתשש כוחם מהבכיה הגדולה ומרה עד מאד.

והלכו משם למקום אחר והיו מחזרים על הפתחים, עד שהגיעו לנהר גדול וקרוב אל הים, ולא היה מעבר לים לעבור. מה עשה? פשט את בגדיו ונטל את בנו הקטן על כתפו. ושם עצמו בנהר. כיון שהגיע עד חצי הנהר, שטפוהו המים והניח את בנו. וזימן הקדוש ברוך הוא לנער דף אחד ויצא ונכנס עליו ליבשה ואביו היה הולך לפניו ערום, עד שבא למדינה אחרת, והיו התינוקות בוכים והנהר ביניהם, עד שבאה ספינה אחת והוליכה אותם בשבי.

ואותו חסיד בא למדינה אחת, וכינן שראוהו בני המדינה ערום, שאלו אותו, מאיזה מקום הוא.

אמר להם: "איש עני יהודי אני."

אמרו לו: "מה אומנותך?"

אמר להם: "יודע אני ללמוד ולכתוב."

אמרו לו: "אין אנו רוצים בכך; אם רצונך לרעות את בהמתנו אז תוכל לשבת אתנו, וניתן לך שכר טוב."

אמר להם: "‏כן אעשה."

ונתנו לו את מקניהם, והיה רועה אותם באמת ובאמונה.

אמרו לו: "הישמר לך, פן תקרב אל הנהר הזה שהוא עמוק ביותר, שאם יפלו שמה מן הצאן, לא תצא מכאן לעולם."

אמר להם: "כן אעשה."

‏יום אחד היה יושב על שפת הנהר ונזכר כל העושר והממון שהניח לו אביו, ובכה במר נפש ואמר בלבו: למה לי חיים? הואיל ונשבית אשתי וגלו בני ונותרתי לבדי. טוב מותי מחיי! והשליך עצמו לתוך הנהר. והיו שם נחשים ועקרבים, מיד נחפז ויסוב ללכת. וכשהפך עצמו ללכת, שמע קול הקורא אותו בשמו ואמר לו: "חזור לכאן!" והוא חזר לאחוריו וראה דמות מלאך.

אמר לו: "בוא הנה, שכמה ימים ושנים שמור לך מטמון זה ששמרתי לך, שהגיע קצך לעלות לגדולה, על אשר שמרת מצות אביך ולא נשבעת מעולם."

מיד הראה לו המטמון. ואמר לו המלאך: לך קנה את הנהר הזה מאת אדון המדינה ואחר כך בנה כאן עיר גדולה. וכן עשה, וילך האיש אל אדון המדינה ואמר לו: אדוני, רצונך למכור לי את הנהר הזה, שהוא ממקום פלוני עד מקום פלוני?

אמר לו האדון: "שוטה, מה תעשה בו?"

אמר: "אף על פי כן מכור אותו לי!"

מיד מכר לו הנהר בדמים יקרים ונתנו לו מיד וכתב לו והעיד לו עדים במכירה עולמית וחלוטה.

‏מיד שכר פועלים ובנה על שפת הנהר עיר גדולה ופלטורין גדולים, עד שנעשה מלך; והלך שמעו למרחוק. ומכל המקומות היו באים שמה לסחורה. והיה עושה כבוד לכל עובר ושב, ויהי שמעו בכל הארץ ונאספו שם לסחורה. עד שבאה הספינה ששבתה את בניו. כשראה אותו החסיד את בניו הכניסם לפ‏לטרו; ולא גילה עצמו להם, אך היה מיטיב להם יותר מעבדיו. והיה מנהג אותו החסיד, שכל ספינה שהיתה באה לשם, מזמין בני הספינה לסעודה.

פעם אחת באה הספינה שנשבית בה אשתו. אמר לו המלך [לרב החובל]: הרי לי שני נערים נאמנים שישמרוה. הלכו הנערים, והלך בעל הספינה אל הסעודה. והנערים אומרים זה לזה: "אוי לנו, כי הספינה הזאת דומה לספינה שנשבית בה אמנו." והיו בוכים כל הלילה.

ואמרה להם אמם: "מפני מה אתם בוכים?"

אמרו לה: "זכרנו כי בספינה כזאת נשבתה אמנו."

מיד הכירה אותם ובכתה כל הלילה, ולא הגידה להם דבר.

‏למחר בא בעל הספינה וראה אותה עצובת רוח. אמר לה: "מה לך?"

אמרה לו: "לא היה לך אלא שתניח פריצים אלו להתעלל בי?"

מיד הלך אצל המלך ואמר לו: "אדוני המלך, לא היה לך אלא אלו הפריצים ששלחת לספינתי לשחק באשתי כל הלילה?!"

מיד קרא להם המלך ואמר להם: "כלום אמת הדבר ששמעתי שעשיתם עם אשתו של זה כל הלילה?"

אמרו לו: "חלילה לנו מעשות כדבר הזה! תבוא אשתו של זה ותעיד בנו, ואם באמת אומרת כן, הרוג אותנו!"

מיד הביאו את האשה לפני המלך. ואמר לה המלך: "בתי, אל תכחדי ואל תיראי להגיד לי כל הדבר!"

מיד הפילה עצמה על פניה ארצה ואמרה לו: "אדוני המלך, תן לי רשות ואדברה לפניך דבר אחד."

ויאמר לה המלך: "דברי."

אמרה לו: "בבקשה ממך, אדוני המלך, שאל אותם, מאין הם."

מיד סיפרו לו כל המאורעות. מיד עמדה האשה וחיבקה ונישקה אותם ואמרה: "חי נפשך, אדוני המלך, בני הם!" וצעקה ובכתה וסיפרה לו כל המעשה. כששמע המלך את דבריה, מיד הכיר שהיא אשתו.

ואמר המלך לבעל הספינה: "הגד לי האמת, איך באה האשה הזאת לידך; ואם לא תאמר לי האמת, אחתוך את ראשך!"

אמר לו: "אדוני המלך, אני שביתיה על שפת הים כשהיתה מכבסת בגדים; וחי נפשך, אדוני המלך, לא נגעתי בה ולא נזקקתי עמה מעולם; ועתה עשה לי כל מה שתרצה!"

מיד אמר לו המלך: "לך לשלום אל ארצך!"

ויאמר המלך: "ברוך משלם שכר טוב ליראיו וברוך המחזיר אבידה לבעליה!" ועמד המלך עם אשתו ובניו בעושר גדול.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: ומה זה, שלא שמר כי אם מצוה אחת שציוה לו אביו, שילם לו הקדוש ברוך הוא כך – כל שכן השומר מצוות הרבה, שהקדוש ברוך הוא משלם שכר טוב לאלפים. שנאמר: 'ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי'. [שמות כ, ו] לכן נאמר: 'לא תשא את שם יי אלהיך לשוא!' [שמות כ, ז].

(ה, י-יג). חיבור מעשיות, 49-45. נ"א: בית המדרש, א, 73-72; אוצר מדרשים, ב, 455. ילקוט סיפורים, ב 70-69. גסטר סי' שעח. מעשה-בוך (גסטר), סי' 222. ב"י, א, 191-183, 375-374, 387. (=סי' 150).