לפני אלף שנים היתה עת רצון גדולה והיה הזמן שיתגלה משיח צדקנו. ואז היה בדור גדול אחד, שהיה ראוי שהוא יהא משיח. ובא ה'בעל דבר' במרום והתחיל לקטרג; אבל השיבו אותו, כי הדור ראוי למשיח וגדול הדור ההוא ראוי שיהיה המשיח, כי אין עליו שום חטא. וביקש ה'בעל דבר', שיתנו לו זמן, שינסה אותו, אולי יעלה בידו להכשילו באיזה דבר מה. והסכימו במרום לזה.

ובא ה'בעל-דבר' לעולם בדמות אשה מופלגת גדולה בלימוד, עד אשר נשמע שמח למרחוק; ובכל קצווי ארץ סיפרו נפלאות מחידושי תורה שהיא מחדשת. ונסעה מעיר לעיר ובאה להעיר שדר שם אותו גדול הדור, ונכנסו אליה הלומדים שבעיר; והיא הגידה לפניהם חדשות בפלפולים עצומים. והמה שמעו כן תמהו, ובכל פעם אמרה: לו היה רצון הרב מפה לבוא לאכסניה שלה, אז היא מוכנת להגיד חידושי תורה, שלא שמעתם אוזן מעולם. ובכל יום ויום סיפרו הלומדים בפני הרב את דבריה, והרב לא חפץ לילך לביתה. עד שלאחר כמה ימים נתפתה מאוהביו והלך לאכסניה שלה. והיא הראתה את כוחה בלימוד והרב היה נבהל ומשתומם על רוב גדלותה בתורה. ושוב אמרה, כי אם יצאו כולם ויישאר אך הרב בחדרה, אז תגיד לפניו עוד דברים וחידושים יותר נפלאים ויקרים. וכן עשו. ונשאר הרב רגעים אחדים בייחוד בחדרה.

ובזה תם החזון ונתבטל הדבר, והרצון לא יצא מכוח אל הפועל.

(ד, רכה). דובר שלום, סי' שסג, 71. ב"י ו, 284-283, 317 (= סי' 309).