סיפור ראשון

להרב רבי שלום מבלז היו שני חברים מובהקים, שלמדו עמו יחדיו. פעם גילו לו מן השמים, כי אם אדם לא ינום ולא יישן אלף לילות ויעסוק בהם בתורה, אז יוכל להגיע אל השלמות האמיתית – ויש אומרים: לגילוי אליהו. וגמרו ביניהם להתחיל להיות ניעורים בלילות ולעסוק בתורת יי.

נפרד החבר האחד אחרי עבור כמה מאות לילות. החבר השני נפרד כעבור עליו שמונה מאות לילות, כי כשל כוח הסבל ולא יכול עמוד. והרב נשאר לבדו על עמדו.

ויהי בלילה האחרון, בלילה האלף, היה רוח גדול וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים ושיבר את כל חלונות בית המדרש וכיבה הנרות. ומרוב פחדו רצה הרב לילך לביתו, אך הרוח עצר אותו מלכת. ומרוב צערו ויגונו התחיל לבכות לפני השם יתברך. פתח את ארון הקודש וצעק מנהמת לבו, עד אשר ריחם יי והסער קם לדממה.

ויבוא אליו איש אחד זקן ולמד עמו כל התורה כולה, וההלכה האחרונה היתה הלכת בית הכנסת.

סיפור שני

אמרו עליו על הרב רבי שר שלום מבלז זכור לטוב, כי אחרי אשר ניעור תתקצ"ט לילות נגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב בליל האלף ולמד עמו הלכות בית הכנסת. ואז נתעורר הרב לבנות לו בית הכנסת.

ואמר, כי העמיד את בית הכנסת על מקום, אשר מכנגדו עד ירושלים, תיבנה במהרה בימינו, לא יימצא פסל ותמונה.

סיפור שלישי

תחת בית הכנסת של הרב רבי שלום מבלז היה בית הקברות. וכאשר שמעו המתים פעם את הברכה 'מחיה המתים' יוצאת מפיו הקדוש, חשבו, כי הגיע עת של תחיית המתים. ועמדו כולם מקברותיהם ונעשה רעש גדול.

(ד, רטזו-ריז). א: דובר שלום, סי' י, 5-4 (קיצור). ב: שם, סי' יד, 5. – ג: שם, סי' כג, 7 (קיצור).