לבתו הצדקת של הרב המגיד רבי ישראל מקוזניץ נולדו ילדים, שהיו כמו התינוקות מספר הזוהר ממש וכילם נעדרו בקטנותם. והיתה נוסעת לצדיקים מפורסמים בדורם, שיתאמצו בתפילה בשבילה, שתזכה לבן קיימא. וזכתה לבן יניק וחכים ושמו משה. ויחיה הילד שבע שנים.

בשבת שלפני הסתלקותו קראו פרשת חוקת. בסעודה השלישית של שבת זאת בא הנער וישב לו ליד זקנו זכור לטוב, דבר שלא עשה עד עתה, וישמע את זקנו דורש בעניין מי מריבה. פתח האי ינוקא את פיו ואמר תשובה על עניין מי מריבה ולמה זה הכה משה את הסלע. ויהי ביום השלישי אחרי שבת זו היה הנער עם זקנו בבית-המדרש והיה מתפלל תפילת שמונה-עשרה באריכות גדולה וביגיעה רבה. וכשפסע לאחוריו, שאל אותו זקנו ואמר לו: "בני, מפני מה הארכת בתפילה כל כך? ולמה תתפלל ביגיעה גדולה כל כך?"

אמר לו הנער: "דע, זקני הקדוש, כי הודיעו לי מן השמים, שאיפטר מן העולם. אבל אבקש ממך לבל תתאמץ בתפילה בעדי, כי כבר נגזרה הגזירה ולא תועיל עוד לבטלה."

הלך לבית אביו ואמו ומיד נחלה ושבק לן חיים.

ביום ערב שבת היתה יושבת אמו הצדקת ובוכה, עבר עליה אביה הקדוש ואמר לה: "בתי, אם היית רואה בשמחה הגדולה, שהיתה בגן-עדן בביאת בנך היניק שמח, לא היית בוכה."

אחרי ימים נתעברה הצדקת ויהי בלילה קודם לדתה בן קיים, נדמה לה בחזון לילה, כי הוליכו אותה לטרקלין נאה והביאו אותה לחדר פנימי נאה ויפה מאה והיה עומד שם שולחן ערוך יפה, ואנשים רבים בעלי זקנים לבנים עוטרים את השולחן ובנה היניק שנפטר יושב בראש ולומד עם האנשים הזקנים. וכאשר נכנסה לפנים מהפתח, קם האי ינוקא מפניה, ומיד קמו אחריו כל הזקנים היושבים מסביב לשולחן. ורצתה לגשת אל בנה ולנשקו. הזהירה ואמר לה: "אמי, מאד אבקשך לבל תגעי בי."

התחילה לבכות, על אשר לא זכתה לגדל האי ינוקא, אשר הוא גדול כל כך בעולם העליון.

אמר אליה הינוקא: "אמי, אל נא תבכי, אני מבטיחך, שביום מחר יוולד לך בן זכר, שתהיה לו אריכות-ימים ויהי מאיר בכל העולמות."

למחר בבוקר נולד לה בן קיים. הוא היה הרב רבי יחיאל מיכל.

צדיקי אותו הדור היו אומרים: שבהאי ינוקא שנפטר היתה נשמת משה רבנו עליו השלום, ובא לעולם רק לומר תשובה על חטא משה.

(ד, רט-רי). תולדות הנפלאות, 3-2.