בא איש אחד לפני רב אחד גדול [ר' דוד מלבוב], ויבקש ממני שיברכהו; ויברכו וחזר ובירכו. הלך אותו האיש מהרב לביתו בשלום. לאחר ימים נחלה מאד, וכבר היה גוסס ובני החבורה באו אצלו לעמוד בעת יציאת נשמתו ולומר עליו הפסוקים כנהוג. פתאום הקיץ וצהבו פניו, שב לאיתנו ונתרפא וקם ממיטתו. נתפלאו כולם, וכדבר הזה לא נהיה.

שאלוהו על הדבר, ויספר להם גופא דעובדא, איך בעת שהיה גוסס נדמה לו, שהוא ברקיע ועומד במשפט לפני פמליא של מעלה. בעוד שהוא מדבר, הנה בא איש מאחוריו ולקחו בזרועותיו ואמר לדייני מעלה: "זה האיש שלי היא, אל תעשו לו מאומה!"

החזיר פניו לאחור והכיר בהאיש אותו הרב שבירכו.

(ד, רי-ריא). שבחי צדיקים, 4. ב"י ו, 290, 318.