פעם אחת נשא הצדיק רבי זוסיא את רגליו לקבץ מעות בשביל פדיון שבויים, ויבוא למלון אחה ובעל הבית לא היה בביתו, וירא שם שובך צפרים ניצודים, שמגמתם לפרוח באוויר העולם כטבעם. נכמרו רחמיו עליהם ואמר: "אני מכתת רגלי להשיג מעות עבור פדיון שבויים, והנה אין פדיון שבויים יותר גדול מזה להתיר את הצפרים הנאסרים!"

פתח את השובך, ופרחו להם. ‏אחר זה שב בעל הבית לביתו וירא, והנה השובך ריק והצפרים אינם, ויצר לו ויקרא: "מי עשה. זאת?"

אמר הצדיק אליו: "אני עשיתי זאת והן כתוב: 'ורחמיו על כל מעשיו'. [תהלים קמה, ט]"

ויכהו בעל הבית מכות אכזריות.

(ד, קצד). סיפורים נוראים, 15.