היה תלמיד אחד [ר' דוד מללוב] שהיה עוסק בתורה ועבודה רבה ונפלאה בסיגופים שונים ובתעניות, עד שקיים תשובת הקנה [אופן התשובה ככתוב בספר הקנה, המיוחס לר' נחוניא בן הקנה] ‏שש שנים רצופות. ואחר כך הטיף לו דם ברית ושנה עוד פעם תשובת הקנה שש שנים רצופות והתענה הפסקות משבת לשבת. ואחר כל אלה הרגיש בנפשו, שעוד חסר לו לשלימות נפשו, ולא ידע מה להוסיף ומה לעשות להשלים נפש‏ו בעבודת השם יתברך. וישמע שמעו הטוב של הרב רבי אלימלך, שהוא רופא מומחה לחולי הנפשות, ויסע לעירו. ובבואו בתוך הבאים לפני הרב לקבל שלום, לא נתן לו ידו, והחזיר פניו אל הקיר ויאמר: "מי הוא זה אשר מלאו לבו לבוא ולדרוך על מפתן ביתי וריחו נודף?"

וכשמעו דברי הרב, הוכרח לצאת החוצה בפחי נפש, וישב לבית אושפיזו ועשתונותיו נבוכים. וילך לבית מדרשו של הרב והתפלל בקרן זוית. וינסה אחרי התפילה לתת שלום להרב, ויגער בו כבראשונה, וישב לבית אושפיזו במרירות ובשברון לב ויבך כל הלילה, ובבוקר לא ניסה עוד ללכת לבית מדרשו של הרב ויאמר לשוב במוצאי שבת לביתו.

ויהי לפנות ערב בעת הסעודה השלישית, חשב בלבו: "אלך לשמוע אלו דברי תורה מהרב."

וילך ויעמוד מאחורי החלון של בית המדרש לשמוע דברי הרב. התחיל המורה לאמור דבריו בהתלהבות עצומה כדרכו ויקרא: "ישנם אנשים שהרבו לעסוק בתורה ועבודה והרבו להתענות ולהסתגף ואחר כל העבודה הקשה הזאת חושבים הם, שראויים הם שתשרה עליהם רוח הקודש, אבל המה מאַנים [מלשון הונאה] את עצמם, כי בכל עבודתם לא התחילו להשיג אף טיפה אחת מן הים וכחוט השערה מהעבודות, שצריכים לעשות בעבור עבודת הבורא ברוך הוא וברוך שמו, כל עבודתם עד עתה היתה בפניות וגיאות, עד שצריכים לשוב בתשובה שלמה ולהתחיל מחדש לעבוד את הבורא באמת ובלב שלם בלתי ליי לבדו."

ויהי כשמוע התלמיד דברי הרב חוצבים להבות אש, בכה בכי רב וימס לבבו בקרבו, עד שכמעט יצאה נשמתו מרוב המרירות ומשברון הרוח. וכן עמד ביגון נפש ובשברון לב אחורי החלון והוריד כנחל דמעה, ויאמר לעצמו: "יעבור עלי מה, אדחק ואיכנס לחדר קדשו של הרב ואשתטח על הקרקע שיורני תשובה, לבל אדח חלילה."

ויפתח אחרי הבדלת בין אור לחושך את הדלת בלאט ובחשאי בפחד גדול...

ויהי כאשר ראהו הרב, קם מכסאו וירץ לקראתו ויחבקהו ויתן לו שלום בשמחה ויאמר לו: "בוא, ברוך יי!"

(ד, קצג-קצד). אוהל אלימלך, סי' קע, 36-35.