להרב הקדוש רבנו אלימלך מליזנסק היה בילדותו חבר מובהק, אברך אחד מופלג בתורה, והיתה אהבה חזקה מאד ביניהם. פתאום נחלה האברך ההוא ונטה למות. והלך הרב רבי אלימלך לבקרו. ויבך לפניו האברך וביקש ממנו לגדל את בנו הקטן אשר יישאר אחריו.

ויאמר לו הרב: "אני מבטיחך על זה אך בתנאי, כי תתן לי תקיעת כף אשר בוא תבוא אלי אחרי מותך להודיעני,

מה נעשה בדינך."

ויתן לו האברך תקיעת כף על זה ושבק חיים לכל חי.

‏הרב קיים מוצא שפתיו ולקח את הילד לביתו וגידלו על ברכיו ולימדו תורה. וכבוא עתו עת דודים, התקשר עמו במעדנות החיתון עם נגיד אחד. ביום החופה התאספו כל אנשי העיר אל החופה והרב נכנס אל חדר מיוחד וישב שם. האנשים אשר באו אל החופה, חיכו עד בוש והרב, פטרון החתן, לא בא. ניגשו אל הדלת ויביטו בעד חור המנעול וראו כי הוא יושב על כסאו תפוש ברוב שרעפיו, וייראו מאד לבטלו ממחשבותיו. וכאשר עברו שעות אחדות, בא הרב אל החופה וסידר את הקידושין כדת.

בעת הסעודה אמר הרב להמסובים: "הידעתם מדוע איחרתי לבוא אל החופה? אספרה לכם סיבת הדבר. הנה האברך אבי החתן היה רעי כאח לי בימי נעורינו והבטיח לי לפני מותו, כי יבוא אלי להודיעני מה נעשה בדינו, בתנאי שאנוכי אגדל את בנו, ונתן לי תקיעת-כף על זה. אנוכי קיימתי מוצא שפתי, אבל הוא לא עמד בדיבורו. לכן לא רציתי לילך אל החופה, עד שיבוא אלי. רגעים אחדים לפני החופה נגלה אלי בהקיץ והיה נראה כמו שהיה בחייו. ושאלתיו: 'מה נעשה בדינך?' וסיפר לי בזו הלשון: 'בעת מותי לא הרגשתי שום צער רק כמשחל בינתא מחלבא [‏כמוציא שערה מתיך החָלָב (משל לקלות מיתתם של הצדיקים)] ‏והיה נראה לי רק כמו ישן אנוכי. וכאשר התעסקו בי המטהרים רציתי לקום ולהבריחם ממני, אך לא יכולתי, והיה נראה לי הכל כמו חלום. לאחר שהניחו אותי בקברי ודימיתי שאני חי, והיה לפלא בעיני, איך באתי אל בית-עלמין? ורציתי לילך משם אל ביתי ולא ידעתי מבוא השער. ועליתי על הגדר וירדתי לעבר השני והתחלתי לילך לביתי. היום רד מאד והשמש פנה לערוב. ‏באם הדרך אחורי הגדר מן בית החיים היתה אמת מים קטנה ורציתי לעבור בה ברגלי. אך פתאום גאו המים מאד ויראתי לעבור. ומצאתי שם שני גזרי עץ ורציתי לתקוע אותם בנהר למען אוכל לעבור, אבל המים היו עמוקים ולא יכולתי. לדאבוני התחיל גשם שוטף לירד ומלבושי נעשו רטובים מהגשם ולא יכולתי לפנות אנה ואנה. מעבר מזה בית החיים ומעבר מזה אמת המים. וכבר בא השמש ואתא ליל, ונפשי השתוקקה מאד לשוב לביתי. השתוקקות כזו לא היתה לי מעולם. ומגודל הצער התחלתי לבכות לפני השם יתברך. פתאום נגלה אלי איש אחד גבוה מן הארץ עד לשמים ושאל אותי: 'מדוע אתה בוכה?' וסיפרתי לו, כי רצוני לשוב לביתי ואיני יכול. ויאמר לי האיש: '‏הוי, סכל! אתה סובר, כי הנך בעולם הזה, הלא כבר מת אתה.' ולקח אותי והגביהני מן הארץ והעמידני לפני הבית-דין של מעלה. והתחילו לעיין בדיני. ולא מצאו בי שום דופי, שאתחייב

גיהנום עבורו, רק על ידי איזה פגם קטן לא יכלו לפסוק לי את הגן-עדן. על כן יצא הפסק, כי יושיבו אותי בהיכל אחד אשר פתח אחד יהא פתוח לגיהנום והפתח השני כנגדו יהיה כנגד גן העדן, ועל ידי זה שאראה את הצער של הרשעים בגיהנום יהי סר עווני וחטאתי תכופר. ותכף מסרו אותי על יד ממונה אחד להושיב אותי בהיכל אשר יעדו לי. וכאשר הבטתי אל הגיהנום וראיתי כמה אנשים ממיודעי בגיהנום ושמעתי את הקולות והצעקות, לא יכולתי להביט שמה ועצמתי את עיני שלא להביט. וגם את גודל התענוג של הצדיקים בגן-עדן מעבר מזה גם כן לא יכולתי לסבול, שעוד לא הייתי ראוי אז לזה. וכאשר הגיע ערב שבת-קודש שלחו את האנשים מן הגיהנום חפשים, ואמרתי להממונה שלי, כי גם רצוני לצאת לחפשי מהיכלי. ויאמר לי: '‏אין לי רשות על זה.' ואמרתי לו: 'הנה אבקש ממך, לך ושאל בבית-דין של מעלה על אודותי.' והלך שמה לשאול וחזר אלי בתשובה שנותנים לי רשות. אז יצאתי חוצה. ואשא עיני ואראה אלפים ורבבות נשמות טסות ודאות, רצוא ושוב לקבל פני שבת מלכתא'."

ארבע עשרה או חמש עשרה שנה – ובינתיים נתגדל בנו – תעה המת בדרך ללכת ברשות בית-דין אל רעו הרב וביקש ממנו, שיתן לו כתב שהרב פוטר אותו מן התקיעת-כף. אמר לו הרב: "היכבד ושב פה עד אחר החופה של בנך, כי על כן באת בצל קורתי!"

ואמר: "אל תעצרני! אי-אפשר לצייר התענוג שיש בעלמא דאתי וכעת העולם הזה אינו חשוב בעיני מאומה."

נתן לו הרב כתב-פיטורין והלך לו המת. אחר כך הלך הרב אל החופה.

(ד, קפח-קצ). עשר צחצחות, 13-12 (מקוצר); אוהל אלימלך, סי' רמב, 49-48. ב"י ו, 295-292, 318. (= סי' 301‏).