היה רב אחד גדול וקדוש בקהילה נכבדה [רבי שמואל מניקולשפורג], שלא היה סנדק אצל שום תינוק, אם לא ראה את אליהו מלאך הברית בא.

ויהי היום ונולד לגביר אחד ונשוא פנים בעדתו בן זכר, וכיבד אותו הרב להיות סנדק אצל הנימול. ובבוא הרב לבית הכנסת, והילד הובא, ישב על הכסא כמתנמנם נשען על מצחו. והנאספים לא הרהיבו עוז בנפשם לגשת אליו ולשאול אותו על ככה, כי יראו לגשת אליו. כה המתינו עד הערב. ויהי כאשר ראו, שעוד מעט ויפנה היום, לבשו עוז ותעצומות וניגשו אליו, לעורר אותו, ויאמרו לו: "רבנו, עוד מעט ויפנה היום, ועדיין הילד לא נימול."

ויתעורר ויקרא: "עכשיו שאליהו לא נראה, ברור כי הילד ממזר הוא!"

ויתחלחל בעל הברית בשמעו את הדברים האלה ויימלא חמה. וידרוש ממנו, שיביא ראיות לדבר, ואם לא, אזי יגרש

אותו מן העיר ויעשה בו שפטים.

השיב הרב, כי יעשה כדבר הזה. וישלח את השמש לבית הקברות, להזמין פלוני, שנפטר לפני ימים מועטים, לדין. ויעשו לו מחיצה בבית-הדין. ויבואו גם הבעל והאשה. והאשה מקללת קללות נמרצות לעומת הרב, כי שקר ענה בה.

קרא הרב להמת ואמר לו: "תן תודה על מעשיך!"

ונשמע קול איש מיילל ואומר: "כזאת וכזאת עשיתי, זנה זניתי עם האשה הניצבת פה, ואני הנני אבי הילד."

וביקש המת מהרב, שיתקן אותו.

ויתחלחלו הנאספים למשמע אזנם, וראו כולם צדקת הרב, ונוכחו לדעת, כי איש קדוש שוכן בתוכם.

(ד, קפו-קפז). דובר שלום, 23.