הרב רבי שמואל מניקולשפורג היה עוסק יומם ולילה בתורה ועבודה, עבודת יי. לא נתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אך כאשר חלפו כמה שבועות, שלא ישן, וחטפתו שינה, והיה ירא לשכב על המיטה, כדי שלא יישן הרבה, היה נשען במצחו על צנצנת מים, שעמדה על שולחנו, כדי שלא יוכל להתנמנם הרבה.

פעם אחת היה יושב ולומד בלילה ולא היה בו כוח ללמוד עוד והשעין מצחו על הצנצנת כנהוג. ונפלה עליו תרדימה גדולה, ובתוך כך כבה נרו. ונתעורר תכף משנתו וראה שכבה הנר. והיה לו צער גדול מזה. ואותו החדר, שבו היה יושב ולומד, היה בעליה, ובעליה מעקה מתחת לגג. ומגודל עגמת-נפשו על ביטול תורה כי לא היה לו אש בחדרו, לקח את הנר בידו ורץ על הגג לירד משם למטה להדליק את הנר. והנה כאשר בא על הגג, הושיט לו איש אחד, שעמד על הארץ למטה, נר דולק למעלה ואמר להרב שידליק נרו בו. וכן עשה. הדליק את נרו וישב ליד שולחנו ללמוד תורה כמקודם.

‏והנה, כשנתיישבה דעתו עליו, נזכר ואמר לעצמו: "הלא העליה גבוהה כמה קומות איש, ואיך אפשר שתהיה לאיש יד ארוכה כל כך להושיטה ממטה למעלה?" ויתמה מאד על זה ויחשוב שזה לא היה איש פשוט. ויעשה הרב יחוד, כי יודיעו לו, מי היה האיש הזה. והודיעו לו מן השמים, כי שלחו לו את אליהו הנביא להדליק את נרו. ובשמעו זאת, התחיל לבכות וסיגף את עצמו הרבה חדשים על הדבר הזה, שהטריח את אליהו בשבילו.

(ד, קפו). ארובות השמים, סי' יא, 8. – צפונות, שכ ("מעשיות חסידים", י).