כרחם אב על בנים כן תרחם עלינו. [(...רחם יי על יראיו) תהלים קג, יג]

אמרו רבותינו: כאשר שמע יואב לדוד אומר כן, תמה ואמר: "‏כלום האב מרחם על בניו יותר מהאם? והלא האם רחמיה על בניה מרובים, כי מצטערת בעיבורם ומגדלת אותם! ודוד אומר כן?"

ויאמר יואב: "אלך ואראה דרך הבריות ואדע, אם כנים דבריו או לא."

סבב יואב בכל תחום ישראל לראות והגיע למקום אחד ונכנס אצל אדם אחד זקן שהיו לו שנים עשר בנים. והיה אותו האיש טרוד בעבודתו יום יום בשדה ולעת ערב קנה בשכרו לחם והיה מפרנס עצמו ואת אשתו ואת בניו בדוחק. ואף שהיה זקן ומסכן, לא היה צורך להבנים להתעמל בעבודה, אלא הוא התעמל בעדם והיה זן אותם. כה עשה כל לילה: היה חותך את הלחם לארבע עשרה פרוסות והיה נותן לכל אחד פרוסה אחת ולאשתו נתן פרוסה אחת והוא אכל פרוסה אחת.

וכאשר ראה יואב, תמה ואמר: "לא אוכל לנסות כי אם בזה."

למחר, כאשר יצא אותו זקן השדה לעבודתו, אמר לו יואב: "מה עסקך שאתה איש זקן ואתה טורח כל יום ומאכיל לבניך! האם לא טוב לך שהם יעבדו ואתה אוכל? אם לעצתי תשמע, תמכור אחד מהם ותפרנס בזה את עצמך ובניך האחרים."

כאשר שמע אותו האיש הזקן דברי יואב, נזף בו והלך לו.

הלך יואב אצל אם הבנים ואמר לה: "מה הדבר הזה שאתם עובדים. אתם זקנים, ויש לכס שנים עשר בנים, ואתם הנכם עמלים והם אוכלים!"

אמרה לו: "זה מנהג העולם שהאב והאם זנים לבניהם."

אמר לה יואב: "במקום שתייגעו עצמכם בעבודה כל הימים, האם לא טוב לכם שתפרנסו אתכם בלא עמל ובלא יגיעה מתוך רווחה?"

אמרה לו: "מה זה העניין?"

אמר לה: "מכרי אחד מבניכם, ואתם לוקחים ממני ממון רב ותפרנסו עצמכם ובניכם ברווחה."

אמרה לו: "אמור זה לבעלי, אולי ייאות לזה."

אמר לה: "אמרי לו."

אמרה לו: "אולי לא יחפוץ."

אמר לה: "מכרי אותו ובעלך בעבור רוב הבנים לא ירגיש בחסרונו."

אמרה לו: "מתייראה אני, שאם ייודע לו ולא אוכל לחזור בי, הוא הורג אותי."

אמר לה: "מכרי אותו לי, ואני אתן לך בעדו מאה דינרי זהב; ואם בעלך יקצוף, אחזירו לך."

כאשר שמעה זאת, לקחה ממונו ונתנה לו אחד מהבנים. והלך יואב לחוץ מאותו מקום לראות מה יהיה.

בערב כאשר ישב הזקן לאכול על שולחנו, לקח את הלחם ובצע אותו לארבע עשרה פרוסות ונתן לכל אחד ואחד פרוסתו. וכאשר ראה, שנשארה פרוסה אחת, צעק בקול גדול: "איפה הוא?"

אמרה לו אשתו: "עם רעו הוא."

אמר לה: "לכי קראי לו, שלא אוכל עד כי יבוא."

אמרה לו: "נאכל ואחר כך אקרא אותו."

אמר לה: "לא! נחכה עד כי יבוא."

כאשר ראתה זה, אמרה לו: "מדוע אכסה ממך שמכרתיו לאותו אדם שהיה בבית, והנה לך מאה דינרי זהב שלקחתי ממנו, ובגלל שלא תצטער במזונותיהם עשיתי כן."

כאשר שמע זה, הצטער הרבה ולא אכל ולא שתה בלילה הזה. בבוקר קם ולקח את מאה הדינרים האלה ולקח כלי זין שלו, אשר אם ימצא האדם שקנה בנו ולא יחפוץ להחזירו וליקח את ממונו, יהרוג אותו.

הלך אחרי יואב שהיה עומד בדרך וממתין לזה. וישא עיניו וירא לאותו זקן רץ לצדו.

המתין לו.

אמר לו אותו זקן: "החזר לי את בני וקח הון שלך."

אמר לו יואב: "אמו מכרה אותו לי ואני אחזירו לך? האם אין לה חלק בבנך כמותך? ואם תאמר, אף לך יש חלק בו – הן לכם שנים עשר בנים ובכל אחד לך מחצית ולה מחצית, והיא מכרה את האחד, וקח לך אחד לעומתו!"

אמר לו הזקן: "אל תוסף לדבר כן, אשר אם לא תחזיר אותו לי אהרוג אותך או הרוג אותי!"

כאשר שמע יואב כן. שחק. לקח ממונו והשיב לו את בנו.

אמר יואב: נכון אמר דוד: 'כרחם אב על בנים' ולא: כרחם אם על בנים – שאילו זה הנער אמו מכרה אותו לי, אם גם לא טרחה במזונותיו, ואביו שטרח במזונותיו מסר את עצמו להריגה עליו, הוא: כרחם אב על בניו!

(א, פג-פד). בית המדרש ה, 53-52; אוצר מדרשים, 214-213; בראשית רבתי, 150; רב פעלים. 11. – גינצברג ו, 258 (77). - ב"י ג, 90-87 (=סי' 8).