הרב המגיד רבי דוב-בר התענה הרבה פעמים משבת לשבת והיה חולה מאד. ויאלצוהו קרוביו לנסוע להרב רבי ישראל בעל שם טוב, וישב בעירו שבועות אחדים.

פעם שלח הרב רבי ישראל את הגבאי שלו בחצות הלילה לקרוא אליו את רבי דוב. ויבוא אליו וימצא אותו יושב מלובש עור של זהבים מהופך וכתר קטן בראשו. וישאל רבי ישראל את רבי דוב, אם למד חכמת הקבלה.

ויאמר רבי דוב: "הן." והיה מונח ספר היכלות על השולחן, שמאמריו מתחילים בכל פרק בהמלים: 'אמר רבי ישמעאל, סח לי מטטרון שר הפנים...' ויקרא בו רבי דוב עמוד אחד או חצי עמוד.

ויאמר רבי ישראל: "לא כן ביאורו, אני אומר לד את ביאורו!"

ויאמר לפניו את הפרק. בתוך כך נזדעזע רבי ישראל וקם ואמר: "אנחנו עוסקים במעשה מרכבה, ואני יושב!"

ואמר את יתר הפרק בעמידה. ובתוך דיבוריו עשה עיגול סביב רבי דוב, ושוב לא ראה אותו, את רבי ישראל, רק שמע קולו. והיו ברקים ולפידים נוראים.

זאת היתה קבלת התורה. קיבל הרב רבי דוב מרבו רבי ישראל תורתו, השייכת לשורש נשמתו, בקולות וברקים.

(ד, קפ). שבחי הבעש"ט, 38-37 (קיצור); נ"א: עדת צדיקים, 58-57. – צפונות, שכ-שכא ("מעשיות חסידים", יב).