את הרב רבי ישראל בעל שם טוב העירו פעם בליל שנת משנתו, כי קרא בכל פעם בקול. ואחרי שרחץ פניו וידיו, קרא לאנשי ביתו למען יספר להם מה שראה בעולמות העליונים. ובבואם התחיל בזו הלשון: "בכל שבת ושבת בתפילת לחש, בהעלותי נשמות ביחודים, מראים לי עולמות עליונים ונשמות קדושות, היושבות בישיבה של מעלה ועוסקות בפנימיות התורה וסודות העליונים, ונותנים לי רשות ללמד מזה לבני גילי בעולם הזה. והנה זה כמה, שיש לי געגועים לראות למעלה אחד מחברי, בחיר יי, הרב רבי נחמן שהלך לעולמו. וביקשתי ולא מצאתי את שאהבה נפשי. עשיתי יחודים להעלות נשמתי למקום מנוחתו של אותו חסיד ולא ניתנה לי רשות. ואתחנן ליי ואומר: 'אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה להשיג השמות הקדושים. למה לא אזכה לראות מנוחתו של אותו צדיק?' ערכתי גם שאלה לשמים והשיבוני לאמור: 'אם תעשה את אלה ואלה היחודים, אז תוכל לראות את חברך.' ויחדתי את אלה, ואראה מראה נורא. עליתי לעולמות עליונים ובאתי למקום חדש עוד לא צעדתי בו. ואראה בניינים מפוארים של זהב ופז ושל אבנים טובות, מימי לא ראיתי כמוהם. הבניינים ההם הם בתי מדרש גדולים במידתם, באורך, ברוחב ובגובה. ובכל בית מדרש יושבים תלמידי חכמים לאלפים ולרבבות, ומראה כל אחד כמלאך אלהים. מהם לומדים בנגלה של תורה, מהם לומדים סודות התורה, ומהם אומרים מזמורי תהילים ושירות ותשבחות. קולם הולך למרחוק, ונבהלתי מקול הקוראים. ואשאל לאמור: 'למי החמודות האלה?' והשיבוני דבר: 'לחברך החסיד הזה.' שאלתי לאמור: 'איה מקום מנוחת חברי?' ויקם זקן אחד נשוא פנים ויאמר לי: 'אחוז בידי ונלך לבית מדרשו של חברך.' ויהי כי באתי למחיצתו, והנה כל הבית מאש נוגה סביב, אור צח ומצוחצח. כמעט כהו עיני מראות. [והנה חברי לנגדי] וראיתיו פנים אל פנים, ומראהו כמלאך אלהים נורא מאד. הוא לבוש לבנים מזהירים כזוהר הרקיע, והטלית שעל ראשו מבהקת מסוף העולם ועד סופו. אמרתי אל חברי: 'מי ומי הן הנשמות שראיתי בחדרי בתי המדרש?' ויאמר לי: 'אחי חביבי, אלו הן נשמות שונות שתיקנתי אותן כולן בחיי. בהם צדיקים היו, אך לא ידעו את יי לאמיתו, בהם לומדים שכפרו בתורת יי וחזרו אליה, בהם גם רשעים שחזרו למוטב, ואלה הם האומרים עתה מזמורי תהילים ומשבחים לאל חי.'

עודנו מדברים, והנה אמר לי חברי: 'אם רצונך להישאר עמי בעולם הנצחי, מסור נשמתך ויישאר גופך מת בעולם השפל, וטעם מיתה לא תרגיש ואת מלאך המוות לא תראה. ואוליך אותך למקום המוכן לך ונהיה חברים בעולם הנצחי. אולי תתגלגל זכות ויתגלה רצון עליון להושיע נידחים, כי עד מתי קץ הפלאות?' אמרתי לחברי: 'מה אעשה, ונפשי חשקה להיות קבורה בארץ ישראל!' אמר לי חברי: 'דע, שתמות בחוץ לארץ. כך שמעתי כמה פעמים בישיבה של מעלה, והטעם אין לי רשות לגלות לך, אחרי שנשמתך בגופך.'

ויהי בשומעי הדברים האלה, חשקה נפשי למסור נשמתי להמלאך ממעל, אבל היו לי געגועים לבני היחיד ולבתי היחידה למות בלי צואה ומבלי להגיד להם מה שיקרה באחרית הימים. ומלחמה גדולה בי איך לעשות, אם להישאר בעולם העליון או פקודת כל אדם ייפקד עלי. פצר בי החסיד ואזעק בקול. כמעט נעניתי לעשות רצון חברי, ולולי העירוני משנתי, כל עוד נשמתי קשורה בגופי, הייתי נמצא מת מוטל על מיטתי.

(ד, קעד-קעה). מפעלות צדיקים, 8-7. צפונות, שיח-שיט ("מעשיות חסידים", א).