היתה התגברות טומאה גדולה. וגילו להרב רבי ישראל מן השמים, שאם הוא ועוד איש חסיד אחד ומשה הרועה יתחברו יחדיו, יוכלו להכניע את הטומאה.

ויתחבר הרב עם אותו חסיד וילכו לעיר אחת לבקש את זה האיש משה וחקרו אחריו. אמרו להם, כי הוא איש פשוט רועה צאן על אחד ההרים. וילכו אחריו ומצאוהו. הצאן היו נטושים ונפוצים בכל ההרים, והוא עומד על שפת בור אחד וקורא ואומר בכל מאמצי כוחו: "אלוה נעים, במה אעבדך? לו היה לך צאן לרעות, כי אז הייתי רועה אותם בחינם!"

ודלג וקפץ משפה אחת של הבור לעבר השני וקרא: "בעבור יי אני מדלג על הבור!"

כאלה עשה בחשק ובהתלהבות גדולה כל היום.

וירא רבי ישראל, כי גדולה עבודתו של זה מעבודתו הוא. הלך אצלו ואמר לו: "דבר לי אליך."

אמר לו משה: "אני הנני שכיר יום ואיני רשאי ליבטל ממלאכתי לדבר עמך."

אמר לו הרב: "הלא תתבטל ממלאכתך לדלוג על שפת הבור הנה והנה."

אמר לו הרועה: "בעבור יי רשאי אני ליבטל, וזולת זה איני רשאי ליבטל."

אמר לו הרב: "גם אני צריך לשוחח עמך בדבר שהוא בעבור יי."

התחיל משה להתלהב בעבודתו וחשקו עד אין שיעור וערך. וירא הרב, כי עבודתו בוקעת חלוני רקיע ומשברת הקליפות.

אמר לו: "יש אחד אשר ירצה להרוס את יסוד אמונתנו."

שאל אותו הרועה: "מי הוא זה ואיזה הוא?" והתלהב מאד.

וירא הרב, כי דיבוריו עושים רושם, והתחיל ללמד אותו דת יהודית.

שאל אותו הרב: "האם יש כאן בור ומעיין לרחוץ ולטבול בו? נלך ונטבול שם, ואלמדך תורת יי."

אמר לו משה: "יש בתחתית ההר מעיין נובע."

וברגע זה גלגל עצמו מראש ההר למקום תחתיתו, מקום המעיין. ויטבלו הוא והרב במעיין ההוא. ואז התחיל הרב ללמדו אלף-בית. וידבר עמו וסיפר לו, כי בית המקדש נחרב, ושעתה העת לבקש עבור גלות השכינה, ושיתפלל עמו ועם רעהו להחיש הגאולה.

‏ונעשה רעש גדול בשמים ויגבר סמאל מאד. את זה לעומת זה עשה האלהים. ונתנו לסמאל זמן קצר ואמרו, כי אם יצליח להפיץ שלושת הצדיקים המתפללים מטה, תהיה ידו על העליונה, ובאם לאו – אז בוא יבוא משית הצדק ותהיה הגאולה. ומעשה שטן הצליח. פתאום נפלה דליקה גדולה בתוך העיר הסמוכה ונשמעו קולות הפעמונים אשר צלצלו למען יתאספו האנשים לכבות את האש. והתחיל משה הרועה לרעוד ורץ אצל הצאן.

שאלהו הרב רבי ישראל: "להיכן אתה רץ? ולמה אתה רץ?"

והשיב אותו משה, כי הוא שומע קול פעמונים, ובלי ספק אדוני הצאן יודעים כי נטש הצאן ועזב אותם, ועתה יבואו הנה. ולא רצה הרועה להישאר עוד עמו וינס לדרכו ההרה.

אז ראה הרב רבי ישראל והבין, כי גברה ידו של סמאל ‏להפריד ביניהם, למען תתבטל תפילתם.

ביקש סמאל עוד להזיק אותו ואת רעהו החסיד, אך יי הציל אותם.

(ד, קעג-קעד). דברים ערבים, א, סי' יט.
 
להלן הנוסח מתוך "דברים ערבים"
יט) שמעתי מהר"ג מהרח"א בן אדמ"ו החנה"צ שליט"א ממונקאטש כי בעת הבעש"ט זלה"ה הי' מתגבר למאוד כת ש"ץ [=שבתאי צבי] ויעקב פראנק ימ"ש [=ימח שמו] [וכבר נגמר ונשנה בס"ע מסינעט מן הסיפורים הלז האיך עמד בעש"ט זל"ה לוויכוח עם הטמא הנ"ל ימ"ש] והוא ראה כי כלתה אליו הרעה וכפר באמונת היהודים ועמד לצד הכומרים ותבע את הבעש"ט הקדוש זל"הה לוויכוח, והי' נאמר כי בהוויכוח ישמור א"ע [=את עצמו] מלדבר על האיש הידוע ר"ל [=רחמנא ליצלן] ורק יתרץ את דעתו ואמונתו ולא לדבר עתק על האמונה שכנגדו והי' הדבר קשה למאוד וכמעשה בהמדרש עם הנחש על החביות וכמעשה דהשטן עם איוב, אבל ד' רגלי חסידיו ישמור והבעש"ט זלה"הה עמד בהוויכוח. עכ"ז [=עם כל זאת] גברה מאוד כת הפראנק להבדיל אלפי הבדלות בהקדושה – וגילו מן השמי' [=השמים] להבעש"ט זלה"ה והה"ק ר' מאיר מפרימישלאן [זקינו של הה"ק ר' מאיר מפרימישלאן, והי' אז באיזה יער בהתבודדות שלו, ובביתו היתה הרבנות [צ"ל הרבנית] שלו בוכה ומיללת על בנה [הה"ק ר' אהרן ליב] ילד מוטל בעריסה ואחותו חמה ר"ל, והמעשה שהי' כי הה"ק מפרימשלאן תמיד ראה הילד הנולד לו ושלחו בחזרה אמר כי לא על כן התפללתי ואת הילד ר' אהרן ליב זלה"ה שמרה אותו הרבנית מבלי להראותו [את הילד] לבעלה [הה"ק מהר"ם הנ"ל] וכאשר הגיע לשנה ומחצה והלך בבית אנה ואנה ואביו הה"ק מפרימושלאן ראה אותו, אמר לו בזה"ל [=בזה הלשון] ניא אהרן ליב איך האב שאָן שענערע פין דיר אוועק נעשיקט. ומיד נפל הילד למשכב ונחלה עד למות ר"ל, הרבנית צעקה ואין מושיע לה, בעלה הח"צ לא השגיח עליה והלך לו בשדה לאחת היערות כדרכו להתבודד. ויהי כאשר בא הבעש"ט זלה"ה ושאל להרבנות מה זאת? וסיפרה לו אמר לה אל תדאג מאומה ואני אדבר עם בעלך. ועד עת אדבר עמו אנכי אערבנו וכו' [כי ידע הבעש"ט זל"ה כי עד עדי [אבי הילד] הח"צ הנ"ל בעצם לא יסכים כי ישאר בחיים עדי עת הלז אינו שוה למאומה]. הבעש"ט זלה"ה הלך אחריו באחד היערות וסיפר לו כל נסיעתו כי מה הוא מבקש מאתו וכי ילכו שניהם לבקש את זה האיש משה פאסטעך הידוע לבטל עצת הרשע הטמא הנ"ל ימ"ש. וילכו שניהם יחדיו אמר בעש"ט זלה"ה אבל עדי לא תסכים כי בנך אהרן ליב יחזור לבריאותו עדי עת הלז לא אלך עמך. ובעבור כי הי' הענין לכלל ישראל מוכרח הי' הה"ק מאיר זלה"ה לבטל דעתו, ובא לביתו ואמר לבנו הקטן הילד – אהרן ליב איז דר נאך נישט בעססער? ומיד השיב לו הילד תשו' [=תשובה] ב"ה עם אי זמיר שאָן בעסער, ושב לבריאותו, ונשאר חי וקיים ונתגדל לאיש צדיק ומפורסם – ויהי כאשר באו בעיר הידוע להם לבקש את האיש משה פאסטעך וחקרו אחריו, אמרו להם, כי הוא איש פשוט רועה צאן באחת ההרים [ההרי פאלענינעס] וילכו אחריו ומצאוהו רועה צאן – הצאן נטושים ונפוצים בכל ההרים והוא עומד אצל שפת בור [שאנצען] ואומר לעצמו בכל מאמצי כוחו זיסער נאטט! מיט וואס זאלל איך ריך ריענען? וואלסט דיא האבען נעהאט שעף צי פאסען מעכט איך דיר בחינם נעפאמעט, ודלג וקפץ על בור [השאנטץ] הלז משפתו אל שפתו ואמר תמיד איך שפרינג אריבער דאן נריעכ פין נאטס ווענען, ולאשר כי עשה זאת בחשק והתלהבות גדול בכל היום, ראה בעש"ט זל"ה כי יעבודתו [צ"ל עבודתו] יותר גדול מן עבודתו [עבודת בעש"ט]. הלך אצלו הבעש"ט ואמר לו, דבר לי אליך. אמר לו אני הנני שכיר יום ואינו רשאי לי לבטל לדבר עמך. אמר לו בעש"ט הקדוש זלה"ה הלא ככו"כ [ככך וכך] תתבטל בעבודתך לדלוג על שפת הבור אנה ואנה אמר לו ניא פין גאטס וועגכען מאנ איך – וזולת זה איני רשאי לי לבטל, אמר לו בעש"ט זל"ה ליה איך ברויך אויך מיט דיר צי שמיסען פין נאטס ווענען, ואמר לו הבעש"ט זל"ה ואס ביריש עניני אלהית, ור' משה פאסטעך הנ"ל התחיל להתלהב בעבודתו וחשקתו עד אין שיעור וערך ובכל פעם ופעם ראה הבעש"ט הק' כי עבודתו בוקע חלוני הרקיע ומשבר הקליפות, אמר לו הבעש"ט הק' יש איש אחד אשר ירצה להרוס את יסוד אמונתינו. שאל עליו מי הוא זה ואיזה הוא? והתלהב למאוד והבעש"ט ראה כי דיבוריו עושים רושם, והתחיל ללמד עמו דתי יהודית. שאל אותו האם יש כאן בור ומעיין לרחוץ ולטבול? ונלך לטבול ואלמוד עמך תורת ד', ואמר לו כי יש בתחתית ההר מקום מעיין נובע. ור' משה פאסטיך הנ"ל ברגע חדא גלגל ע"ע מראש ההר למקום תחתי-ו מקום המעיין והנהר, וטבלו את עצמם והבעש"ט הק' התחיל ללמוד עמו הא' ב'. עדי כי דיבר עמו וסיפר לו כי הבהמ"ק [=הבית המקדש] נחרב ועתה העת כי נבקש עבור גלות השכינה כי הבעש"ט הק' הבין כי עתה העת, [כי ג' פעמים הי' עת פקידה, פ"א [=פעם אחת] בשנת ת"ח וגבר הס"מ [=סמאל] ר"ל ונתהוה מזה גזירת שמד ר"ל ונהרג אז כמה אלפים על קידוש השם, ופעם שנית כמדומני הי' בזמן גלות שפאניען, ונתהוה ג"כ גזירת שמד ר"ל ופעם שלישית הי' בסמן הלז כי ראה הבעש"ט זל"ה כי הוא עת פקידה] כי יוכלו להתפלל במעמד שלשתן להחיש הגאולה, ונתהוה רעש גדול בשמים ממעל – והס"מ גבר למאוד [כי] כידוע זה לעומת זה עשה ד'. ונתנו לו זמן קצר ערך רביע שעה באם יגבר האויב הס"מ ר"ל ויוכל להפיץ שלשה הצדיקי' אלו אזי ידו ח"ו על העליונה, ובאם לאו אזי בא יבא משיח צדקנו. ובעוה"ר [=ובעוונותינו הרבים] מעשה שטן הצליח ונתהוה אש בתוך העיר ונשמע קולות ולפידים מקול פעמונים אשר הרעימו בתוך העיר כי יאספו אנשי העיר לרבות [צ"ל לכבות] האש [כאשר הוא המנהג מאן קלינגט אויף ריא נלאקע] ור' משה פאסטעך הנ"ל רעד בעצמו, ורץ אצל הצאן, ושאל אותו הבעש"ט זל"ה להיכן אתה רץ? ולמה אתה רץ? והשיב אותו. כי שומע קול פעמון, בל"ס [=בלי ספק] בעלי הבתים מהצאן יודעים כי נטש הצאן אחר המדבר ועזב אותם. ועתה יבואו אנשי הצאן וכי יראו כי הוא [השומר והרועה] אינו שם ויכו אותו ולא ישלמו לו את שכרו. והבעש"ט הק' ראה והבין כי הוא מעשה בעל דבר כי גברה ידו ר"ל להפיץ אה שלשה עדרי צאן צדיקי עולם למען יתבטל תפילתם, ולחנם היה כל בקשת הבעש"ט ור' משה הנ"ל לא רצה לשאר שמה ונס לדרכו ההרה, ונתבטל כל הדבר בעוה"ר. והס"מ רצה להזיק את הבעש"ט ואת הה"ק מהר"ם זל"ה וגם הי' לבעש"ט זל"ה אח"כ ענין גדול רק ד' הציל אותו מכף כל אויביו, ונסעו לדרכם, בתקות ד' כי נזכה להיות מן הזוכים ויחוש לנו ד' עת הגאולה בקרב הימים אמן כן יה"ר [=יהי רצון] אמן: