בקהילה אחת ישב איש אחד שהיה חשוך בנים, ובא הרבה פעמים לפני רבו, רבי ישראל בעל שם, בדבר הזה, ויהי בהיותו אצלו פעם אחת, הבטיח לו הרב, שאשתו תלד בן זכר, וציוהו שיודיעהו כשתלד. וכן היה, ויסע האיש בשמחה לרבו לבשרו את לידת הבן, ויהי כאשר בא לפני רבו ובישרו בשורה זו, התאפק הרב עד בוש והתחיל לבכות, ונתרשלו ידי האיש מאד ושאל את פי הרב ויאמר: "למה זה אדוני בוכה?"

ויאמר הרב: "‏אני רואה, כי ביום אשר תימלאנה לבן שלוש עשרה שנה יטבע בנהר." ויאמר לו הרב: "בודאי תשכח זאת לגמרי ברבות הימים, אבל זה לך האות, כי באותו יום ילבש הנער שני הגרביים על רגל אחת ויחפש את השני, ואם תשמרנו אז כל היום שמירה מעולה, שלא יראה פני מים, אז בת דינא בטל דינא [לן הדין – בטל הדין (תלמוד בבלי, סנהדרין צה, ע"א)], ואם תעלים עין ממנו, בודאי יטבע בנהר."

וישב האיש לביתו, והנער גדל, והנה במשך הזמן נשכח הדבר מאביו, ויהי ביום שנעשה הנער בר מצוה, הלך אביו לבית הכנסת, והנער עדיין היה ישן, וכששב האב מבית הכנסת, כבר קם בנו, ומצא אותו מחפש דבר ובא מחדר לחדר.

וישאלהו אביו לאמור: "מה תבקש?"

ויאמר הנער: "פוזמק אחד נאבד ממני."

וירא אביו, והנה הוא לבוש שני פוזמקאות על רגל אחת. וכשראה מעשה, נזכר אזהרת הרב, וישם לבו לשמור את הנער היום הזה.

באותו יום להטה החמה מאד ורצו כל אנשי העיר על הנהר לרחוץ בנהר, ונשמט הנער ורץ גם הוא אל הנהר, ותכף ומיד רצו אחריו והחזירוהו לביתו. וכאשר ראה אביו, שהוא דוחק את עצמו לרחוץ בנהר ואי אפשר לשמרו, נתן אותו בחדר וסגר הדלת בעדו, וכל היום צעק הנער מרה: "הניחו אותי לרחוץ, איה רחמי אב?" ולא השגיחו כך, ולא נתנו לו אפילו מעט מים לשתות.

ויהי אחרי תפילת המנחה, כשהיו כל אנשי העיר על יד הנהר, יצאה מתוך המים דמות ראש אחד עם שתי ידיים, וטפחו הידיים במים, וקרא הראש ואמר: "זה שלי אינו כאן!"

מיד שקע הראש ולא נראה עוד. ותכף ומיד נח הנער מרתיחתו ויישן. ובעזרת השם נתגדל והיה לאיש.

(ה קסו-קסז). שבחי הבעש"ט, 95-94.