מעשה שהיה בימי דוד מלך ישראל, שהלך יואב בן צרויה לְקִינֶסְרוֹ מדינתא דעמלק להילחם עליה וללכדה, וסגרו העמלקים את דלתות המדינה עליה, והיו שם בני ישראל ששה חדשים ‏מקיפין את החומה, והיו מגיבורי ישראל עם יואב בן צרויה שנים עשר אלפים חלוצי צבא.

לאחר ששה חדשים נתקבצו כל הגיבורים ועמדו ואמרו פה אחד אל יואב: "לא ניכל לסבול כל זה להקיף את החומה. הרי זה כמה זמן שהנחנו הכפרים שלנו ונשינו וטפנו."

אמר להם יואב: "מה אתם רוצים לעשות?"

אמרו: "‏רוצים אנחנו לחזור לבתינו."

אמר להם יואב: "למה נחזור בפחי נפש ויראה המלך פנינו ריקם וישמעו כל העמים ויתקבצו עלינו ויילחמו עמנו? אלא עשו קלע וקלעו אותי בקלע בתוך העיר."

ולקח יואב אלף כסף והסיף, וקלעוהו בקלע והסיף והכסף עמו.

אמר להם יואב: "המתינו לי ארבעים יום, ואם תראו הדם יוצא מתחת דלתות המדינה, דעו שאני חי, ואם לאו, דעי כי אני מת ולכו לבתיכם."

‏ונפל יואב בחצר של אלמנה אחת בתוך המדינה, והיתה לה בת אחת נשואה. והנערה הזאת יצאה לחצרה ומצאה את יואב מושלך בתוך החצר, ונכנסה לקרוא לאמה ולבעלה, ויצאו שלשתם ןנשאוהו והכניסוהו לבית, ורחצוהו במים חמים וסכוהו בשמן, ותשב רוחו אליו.

וישאלוהו: "מי אתה?"

ויאמר להם: "‏עמלקי אנוכי והייתי בגדוד של ישראל ותפשוני והביאוני לפני מלך ישראל, והמלך גזר עלי שיקלעוני, ויקלעוני במדינה הזאת, ולכן מבקש אנוכי מכם שתחיוני."

ולקח יואב עשרה כסף ונתן לבעל הנערה ואמר: "לך עשה מהם כל מה שתרצה."

‏וישב יואב עמהם עשרה ימים וביקש ללכת במדינה.

אמרו לו: "לא תלך בזה המלבוש."

מיד נתנו לו לבוש אחר והלבישו אותו משלהם, ויצא לחוץ בתוך המדינה. והיו באותה המדינה מאה וארבעים שוָקים וכל שוק ושוק גדול מהשני, והלך אצל נפח אחד ואמר לו: "עשה לי סיף אחד כמו זה שהוא שבור בידי."

כשראה הנפח את הסיף נזדעזע, ואמר לו יואב: "למה נזדעזעת?"

אמר לו: "לא ראיתי כמו זה מימי."

אמר לו: "עשה אותו לי ואני אתן את שכרך."

ועשה אותו לו, ותפש יואב את החרב ונענעה ונשברה, וכן עשה פעם שניה, ופעם שלישית נענע החרב פעמיים ולא נשברה. אמר לו יואב: "למי נאה להרוג בזאת החרב?"

אמר הנפח: "ליואב שר צבא מלך ישראל."

אמר לו: "אני יואב." ואמר לו: "ראה, מה יש אחריך."

החזיר הנפח ראשו, והכהו יואב בבטנו.

אמר לו יואב: "מה יש בלבך?"

אמר לו: "כמו שלג יש בבטני."

דחפו יואב והשליכו חציו לכאן וחציו לכאן, ויצא לחוץ ונכנס ברחוב המדינה ומצא שם כמו חמש מאות איש שכירים גיבורי מלחמה, והרגם, ולא נשאר מהם איש. וישב חרבו לתערה וישב לבית שהיה שוכן שם.

‏ונשמע קול במדינה מן ההרוגים, והיו אומרים: "מי הרג את אלו?"

אמרו: "לא הרגם אלא אשמדאי מלך השדים."

ושאלו אנשי הבית ליואב: "כלום אתה יודע משמועה זו?"

אמר להם: "לאו."

הוציא עשרה כסף ונתן להם, ‏ועמד עשרה ימים, ואחר כן יצא לשער וחרבו שלופה בידו, והרג אלף וחמש מאות איש, ותדבק ידו אל החרב, ויצר ידו על זרועו, וחזר לאותו הבית, ומצא שם את הנערה ואמר לה: "עשי לי מעט מים חמים וקבלי את החרב מידי."

כשראתה הנערה כן, צעקה ואמרה: "עמנו תאכל ותשתה, ותהרוג את אנשינו!"

אז תקע יואב החרב בבטנה ונתרפתה ידו, ‏וחזר לשוק ושמע כרוז שהיה מכריז ואומר: "כל מי שיש אורח בביתו, יביאהו למלך."

פגע בו יואב והרגו, וכן היה עושה לכל מי שהיה יוצא, עד שהרג מהם שני אלפים. ואחר כך בא לשערי העיר והכה שם כל הנמצא ופתח שערי המדינה, והיה הדם מתגלגל ויוצא בשערי המדינה.

וקודם לזה היו ישראל בוכים על יואב והיו רוצים לחזור לבתיהם. וכשראו את הדם יוצא משערי המדינה, שמחו כולם ואמרו בפה אחד: "שמע ישראל יי אלהינו יי אחד!"

וכשפתח יואב בן צרויה את שערי המדינה, עלה לגג המגדל כדי שיראו אותו בני ישראל שהיו חוץ למדינה, והרים קולו ואמו: "כי לא יטוש יי את עמו בעבור שמו הגדול! ואתם מה תעשו? שגרו למלך ותיכנסו כולכם למדינה ולבשו כלי זין ושלפו חרבכם!"

החזיר יואב את ראשו וראה על רגלו הימנית פסוקים כתובים: 'יענך יי ביום צרה' [תהלים כ, ב] וגומר עד 'יי הושיעה המלך יעננו ביום קראנו'. ואמר דוד ליואב: "מה עשית? הרגת את כל העמלקים שבמדינה כולה כמו שכתוב: 'תמחה את זכר עמלק!' [דברים כה, יט]"

אמר לו יואב: "כך עשיתי, לא נשתייר משונאי אלא המלך לבדו."

והלך יואב והביא את המלך לפני דוד והרגו דוד בידו. ולקח יואב את הכתר ונתנו בראש המלך דוד. והכתר ההוא היה מזהב טהור והיתה בו אבן יקרה. והוציאו את כל הרכוש וכלי כסף וכלי זהב ושללו ובזזו כל אשר במדינה ושרפו כל בית עבודת-אלילים שלהם כדכתיב: 'את מזבחותם תתוצון!' [שמות לד, יג]

ושמח יי בשמחתם והושיעם, ויצאו בשמחה גדולה ושרפו כל העיירות שבאדום, ולא היתה להם תקומה. ובאו ישראל לירושלים בשמחה גדולה ומהללים ומשבחים לחי העולם הם והמלך דוד. ונפל פחד ורעדה על כל העמים אשר סביבותיהם ואימתו של דוד שנתן לו יי.

כן יהי יי אלהינו עמנו ועם כל ישראל.

(א, פ-פב). בית-המדרש ה, 148-146; אוצר מדרשים ב, 328-327; חיבור מעשיות ועוד. – מעשה-בוךן, סי' 145. גסטר, סי' 304. גינצברג ו, 260-258 (77). – א"י ה, 124-119.