נוסח ראשון

'אל יתהלל הגיבור בגבורתו' [ירמיהו ט, כב] – זה דוד בן ישי מלך ישראל, שבשעה שהוא נלחם היה יורה חץ והורג שמונה מאות בפעם אחת. כיון שראה כך, נתגאה ואמר: "אין כמוני בעולם ואחרי לא יהיה."

אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: "אל תתגאה כל כך בגבורתך! עכשיו ראה, מה תהי גבורתך!"

מה עשה הקדוש ברוך הוא? זימן לו צבי אחד, והיה הצבי מושך אותו והארץ קפצה לפניו, עד שהביאו אצל ישבי בנוב.

ואמר ישבי בנוב: "זה דוד שהרג גליית הפלשתי אחי!"

נטל ידו ולקחו והביאו ושם אותו תחת הכר וישב עליו לשברו.

מיד פתח דוד ואמר: " 'תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסולי!' [תהלים יח, לז]" ‏ונעשתה לו הארץ כבאר.

כיון שכילה ישבי את מאכלו, נטל את דוד והיה זורקו למעלה באויר השמים. כסבור היה לקבלו בראש הרומח, ונעשה כמגן עליו, ואמר דוד: " 'מגיני וקרן ישעי משגבי' [תהלים יח, ג]."

היה משליכו תחתיו, והיה דוד אומר: " 'תרחיב צעדי תחתי'..."

‏ובכל זאת לא ידעו ישראל, באיזה מקום הלך דוד, עד שנכנס אבישי בן צרויה למרחץ כדי לרחוץ וראה את המים שבידו שנהפכו לדם. אמר בלבו: בודאי המלך שרוי בצער!

הלך אבישי בהיכל המלך ולא מצאו. שאל בעבורו ואמרו: "לא ידענו, היכן הלך."

מה עשה אבישי? נטל הפרדה של המלך ורכב עליה, עד שבא אצל ישבי בנוב. ודוד בידו ומשחק בו ברומח. מה עשה אבישי? ירד מהפרדה ונלחם עמו והכהו מכה אחת, ומצא את דוד המלך בלא רוח ותש כוחו מרוב הצער והפחד. מה עשה אבישי? נטל ידו וכפתו לאחוריו ורצעו, ונשבע שלא לבוא אל ירושלים אלא על רגליו. והוליכו עד ירושלים ברגליו.

אז אמר דוד: " 'עינה בדרך כוחי קיצר ימי' [תהלים קב, כד]."

אמרו ישראל לדויד: "לא ביקשת אלא לאבד שונאיהם של ישראל, שאלמלי היה הורגך הפלשתי, היו ישראל הולכין מפוזרים כצאן אשר אין להם רועה."

אמר להם: "חטאותי גרמו לי."

מיד אמרו אנשי ישראל, שלא יצא מביתו.

מיד אמר דוד המלך עליו השלום: "איה כוחי, איה גבורתי?"

נוסח שני

היה דוד מתגאה ואומר: "אין כמותי בעולם."

אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אל תתגאה בגבורתך."

מה עשה לו הקדוש ברוך הוא? זימן לו צבי אחד עורק לפניו. והיה אבישי יושב אצלו. הלך דוד ואבישי אחריו, עד שהלכו יותר מדאי אחרי הצבי, ותעו בדרך ונפל שרוך נעלו של אבישי.

בין כך ובין כך שהיה קושר אותו, הלך דוד עד שראה מגדל יפה. הלך ונכנס בו וראה זקנה אחת אם גליית הפלשתי, והיא יושבת וטווה בפלך. והיא הכירתו שזה הוא שהרג את בנה גליית הפלשתי, והוא לא הכירה.

הלכה ופסקה חוט שלה, אמרה: "בני, תושיט לי פלך שלי."

אמר לה: "לחייך, מרתי."

כשסמך ליקח אותו הפלך, מיד תפשה אותו בכפה ותשם אותו תחת כרעי המיטה שהיא יושבת עליה, כדי לשבור כל איבריו. מיד הראה לו הקדוש ברוך היא לדוד, שאין לפניו לא שכחה ולא משוא פנים, והזמין תחתיו פח אחד שנפל בו.

וכשבא אחיו של גליית הפלשתי, מיד הלכה אמו לקראתו ותאמר לו: "יודע אתה, בני, מה לקחתי?"

אמר לה: "לא."

אמרה: "‏הרי לקחתי דוד שהרג אחיך."

אמר לה: "אמי, מה עשית לאותו רשע? תתני לי ואהרגנו."

אמרה: "לך ותראהו תחת כרעי המיטה ששברתי לו כל עצמותיו."

והלך וראה אותו יושב בפח.

כיון שראה כך, אמר לאמו: "חי הוא!"

הלך ולקח חנית שלו והלך בחוץ וישם אותה חנית בקרקע וחודו כנגד השמים, כדי לקבלו בחניתו. הלך ולקח דוד וזרקו כלפי מעלה וחניתו תחתיו, והקדוש ברוך הוא העמידו באויר.

בין כך ובין כך בא אבישי וראה כל המעשה. הלך אצל אחיו של גליית הפלשתי ואמר לו: "תן לי חניתך ואהרגנו."

אמר לו: "‏תקח אותה."

כיון שלקחה, הלך אבישי והרג אותו רשע. אז מיד נפל דוד, וחזרו למקומם.

אז אמרו: "אי הגבורה? לא שלו היא אלא של הקדוש ברוך הוא."

(א, עח-פ). א: מדרש אל יתהלל (בית-המדרש, ו; אוצר מדרשים, א). ב: מדרש גליית הפלשתי (בית-המדרש, ד; אוצר מדרשים, א). השווה בבלי, סנהדרין, צה ועוד; גסטר, סי' קיא-קיג; חיבור מעשיות. – גינצברג ו, 268 (110). – א"י ה, 130-126. צפונות, קו (הנסיון).