פעם אחת שלח הרב רבי ישראל שניים מתלמידיו [ר' דוד בן לאה ור' דוד מניקולוב] בערב שבת בבוקר למדינה רחוקה. ויצוום לקחת אתם בגדי שבת ולא ביאר להם מטרת נסיעתם.

ויסעו התלמידים ההם לאותה מדינה בקפיצת הדרך ויבואו לעיר אחת, ששם כיהן רב זקן אחד, וישבתו אצלו. והוא לא ידע את שמע הרב רבי ישראל עד כה, ובראותו ביום השבת מנהגי האורחים החדשים ושמע דבר הפלא, שעשו ביום אחד את הדרך הרחוקה הזאת וְסַפְּרָם לו את כבוד קדושת רבם, חפץ לנסוע עמהם אליו, למען תראינה עיניו את מעשיו.

ויסעו התלמידים עם הרב יחד בקפיצת הדרך. תרדימה נפלה על הרב בשבתו על העגלה, ובהקיצו, והנה הוא בעיר מושב הרב רבי ישראל.

והרב יושב עם חבריו בסעודת 'מלוה מלכה'. וישב גם הרב הזקן עמהם.

‏אחרי הסעודה קרא הרב רבי ישראל את האורח הזקן ונכנס עמו לחדר מיוחד ויאמר לו: "צו לביתך כי מת אתה."

ויבך הזקן ויאמר: "האם בעבור זאת באתי לכאן?"

ויאמר לו רבי ישראל: "‏כן הוא."

ויזרז אותו ויאמר לו: "הכן עצמך לזה, פן תמות בלי וידוי."

עוד אמר לו: "כתוב גם צואה לביתך והנח אותה תחת מראשותיך במלון אשר אראה לך, ואני אשלח את הצואה לביתך אחרי מותך."

ויצו הרב לאחד מתלמידיו להוביל את הזקן לאכסניא אחת, ובבואו שמה ציוה להביא לו נייר, קולמוס ודיו. כתב את צואתו, שם את הכתב תחת כר המיטה, ותכף הרגיש כי אפסו כוחותיו, ויקרא 'שמע ישראל' בכל כוחו, ויצאה נשמתו ב'אחד'.

‏ויהי בבוקר, כאשר פתחו את דלת החדר, והנה הרב שוכב נפטר.

וימהרו ויגידו להרב רבי ישראל, ויצו לקבור את המת בכבוד.

בלויית המת לבית הקברות עמד הרב רבי ישראל על יד המיטה וקרא ואמר: "שמע נא אתה רב זקן את דברי, דע כי זה שלוש פעמים היית בעולם. בפעם הראשונה חיית שמונים שנה, וכל ימיך למדת תורה והתפללת כראוי ועשית מעשים טובים. וקודם מותך כפרת באלהי ישראל, ויצא דינך מבית דין של מעלה להתגלגל שנית בעולם. אבל גם אז היה הדבר כבראשונה. ונתגלגלת זה פעם שלישית בעולם, ואני ידעתי את תורתך ועבודתך וחסתי על נשמתך. כי לו שילשת לעשות, אז אבדת לנצח. לכן שלחתי אחריך להביאך הלום, למען תמות בתשובה.

(ד, קסג-קסד). סיפורים נחמדים, 5-4 (קיצור).