פעם אחת בא מוכסן מכפר אחד אל הרב רבי ישראל ויקבול לפניו, שנתרועע מזלו מאד.

אמר לו הרב דברי כיבושים: "מה לו לילך אחרי קנייני העולם הזה? מוטב לו לעשות תשובה

ולתקן דרכיו." גם בצאת האיש קרא ואמר: "הוי סכל! היום או מחר ימות והוא דואג על מזלו!"

שאלו אותו, איך יוציא מפיו דברים כאלה?

השיב: "מה אעשה, ואתם סומים ואין אתם רואים, שמלאך המוות הולך אחריו!"

בלילה ההוא, בשוב המוכסן מבית הרב לביתו, התעורר משנתו בכאב ראש גדול ובצעקה גדולה. ויבקש שיאמרו עמו וידוי. נזדמן הדבר, שהתאכסן שם תלמיד אחד, ששמע הדברים מפי הרב, ויאמר עם החולה וידוי כדת. וימת האיש.

אחרי זה שב התלמיד העירה ויאמר: "באמת אך סומים אנחנו! - - -

(ד, קנז). שבחי הבעש"ט, 18 (עיבוד).