בימי הרב רבי ישראל ממזביז היה גביר אחד, שהיה נדבן גדול ירא שמים, פיזר נתן לכל איש אפילו בטרם ישאל, אבל מנהגו היה, כי אחרי אשר נתן למבקש את מחסורו, הראה לו כבוד עשרו וגדולתו, אשר גידלו מלכו של עולם, והשתבח בעצמו, שלו הכוח והממשלה. ולא האמין, שיש במציאות אנושית, שירד פעם מטה מטה, ויבוא עד כיכר לחם. ורבו המקטרגים עליו למעלה ורצו להעביר אותו מעשרו. וייודע הדבר להרב רבי ישראל וישלח אליו אחד מתלמידיו [הוא ר' דוד מניקולוב] לגרום שינוי דעתו. ובבוא התלמיד אל הגביר, כיבד אותו ביתר שאת כדרכו מני אז ועד עתה. והנה שאל הגביר את האורח כדרכו אם יאמין, שיש באפשרות, שהוא ירד מטה ויבוא עד כיכר לחם?

ענה התלמיד ואמר: "עת לנוח עתה, ועיף ויגע אנוכי מטרדת הדרך. והיה בקומנו בבוקר נדבר עוד בעניין זה." וישכבו לישון.

ויהי באישון לילה, ויחלום הגביר, כי המלך ביקר אותו – והוא היה רגיל בכך, ששרי המלכות ביקרוהו בגלל רוב עשרו - ויכבד את המלך בחמין. ויהי בשתותו מהם נפל ארצה וימת.

ויאמרו שרי המדינה, כי הושם סם מוות בתוך החמין, וחרצו משפטו לתלות אותו על עץ. ויהי כאשר הוציאו אותו לתליה, פרצה שריפה גדולה בעיר, ויברח הגביר בתוך הערבוביא ויימלט. וירץ כמה פרסאות, עד כי כמעט נפח נפשו, ויבוא עייף ויגע אל אחד הכפרים. ויסר אל בית אחד.

האיש לא היה בביתו, והאשה עקרת הבית ריחמה עליו ונתנה לו ארוחת לחם לאכול. אחר זה פינתה לו מקום על קרקע הבית לישון. ויהי בבוקר, התחיל גונח וכוהה ומזכיר לעצמו, איך בא לשפל המדריגה. אבל ירא לנפשו לשוב למקום ביתו. ויסכם בדעתו להישאר כאן ולבקש לו עבודה להחיות את נפשו. וכאשר שאל את האשה על דבר מלאכה, השיבה אותו, כי בעלה מוביל עצים

ומים לכל העשירים אשר בסביבה, ובשובו בודאי יספחהו אל אחת העבודות. ויסכם בלבבו לנטות שכמו לסבול ולהיות למס עובד. אולם בשוב האיש הכפרי מהעיר, סיפר לאשתו, איך בעיר פלונית נתן גביר פלוני סם במשקה המלך, וכי דנו את הגביר לתליה, וכאשר הובילו אותו למוות נפלה אש גדולה ויברח הנידון ולא נודע איהו. והכרוז הולך: "כל מי שימצאהו יגמלו לו גמול כך וכך אלפים אדומים.

וכשמוע האורח את הדברים האלה, פחד לבו בקרבו ויטמון עצמו במקום משכבו. ובחצות הלילה, כאשר בעל הבית ואשתו שכבו על מיטתם, ברח משם ונס מבלי רודף. ויפול באחת הפחות והבורות ויישן שם.

וייקץ האיש בבוקר, והנהו בביתו כמקודם, והנה חלום הוא. ותיפעם רוחו בקרבו.

בא אליו אותו תלמיד הרב מתמול ויאמר לו: "עתה ידבר אדוני באזני את הדברים אשר אמר תמול ואשיבהו דבר."

אמר הגביר: "עתה אין מן הצורך לדבר על זה, אני יודע הכל."

(ד, קנו-קנז). דברים ערבים, א, סי' א, 1.