בימי הרב רבי ישראל גר בכפר אחד איש יהודי אחד, שהיה אהוב לאדון הכפר. וילך היהודי הזה לעולמו ואשתו מתה אחריו.

ויניחו בן קטן ורך. ויחמול עליו האדון ויגדלו, ויהי לו לאב. והילד היה לו לבן. וישתעשע האדון עם הילד תמיד. ויספר האדון לחניכו פעם, כי אביו ואמו היו יהודים, והוא לקחו לו לבן וכל הונו ורכושו שלו הם. וימזסור לו את המיטלטלים האחדים, אשר הניחו אבותיו, ובהם היה גם סידור תפלה, אשר בו התפללה אמו תמיד.

והנה הגיעו ימי אלול, ומנהג בני הכפרים לנסוע לימי רצון העירה להתפלל במקהלות עם וברוב עם הדרת מלך. וישאל הנער את האנשים, אנה יסעו. ויספרו לו, כי הם נוסעים אל המקום, אשר אמר יי, כי בראש השנה ייכתבון, ומה נורא היום הזה. שם יתפללו בקיבוץ רב, והן אל כביר תפילות לא ימאס. מן הרגע הזה החל רוח יי לפעום את הנער.

ויהי בלילה ראה את אביו ואת אמו בחלום, ועוררו אותו על ככה, כי יחזור לאמונתו, אמונת היהודים. כן היה ליל אחר ליל. בכל עשרת ימי התשובה לא היה יכול ליתן תנומה לעפעפיו,

וירא אותם בחלום כמו בהקיץ ולא נתנו מרגוע לנפשו.

וירצה הנער את הדברים לפני האדון, ודיבר זה על לבו ויאמר: "‏החלומות שוא ידברון!"

וכאשר בא ערב היום הקדוש, ראה הנער עגלות עגלות מלאות יהודים נוסעים העירה ושאל אותם, על מה זה ולמה זה? והמה ענו אותו דבר: "זה היום שקיוינו לו, הוא יום סליחה ומחילה. ביום הזה אשמתנו תכופר!"

והתמרמר מאד הילד. ויקם ויכתת רגליו ויצא גם הוא אל אחת הערים ההן, ואת ספר 'קרבן מנחה', ספר תפילת אמו, לקח ויבוא אל בית הכנסת, בעת אמירת כל נדרי. וירא העם מעוטפים בגדים לבנים, מחזורים בידיהם ומתפללים ומודים, והוא לא יכול להתפלל והתחיל לזעוק זעקה גדולה ומרה, והיה רעש בשמים ממעל.

ראה הנער, כי אינו יכול להתפלל, וינח את סדר התפילה של אמו על העמוד ויקרא: "רבונו של עולם! אינני יודע להתפלל, אינני יודע מה לומר, הא לך כל הסידור!"

ויבכה ויעשה תשובה בלבבו. ותפילתו עשתה רושם ונתקבלה תפילתו בתוך תפילת הישרים והתמימים. ונעשה יהודי גמור.

(ד, קנה). דברים ערבים, א, סי' כו (קיצור).
להלן הנוסח המלא מתוך "דברים ערבים":
כו) בסעודת רח"א [=ראש חודש אחד] בדר"ח [=בד' ראש חודש] יום ד שופטים תרס"ר לפ"ק [=לפרט קטן] שמעתי מפי אדמו"ר הה"צ [=הרב הצדיק] שליט"א [=שיחיה לאורך ימים טובים, אמן] כי דודו הה"צ [=הרב הצדיק] מדינאב לקח פ"א [=פעם אחת] [בימים הנוראים] את הסידור של האר"י זל"ה [=זכרונו לחיי העולם הבא] ופתחו לפניו [לפני העמוד] והתפלל לפני התיבה והסידור הנ"ל הי' [=היה] פתוח [לפניו תמיד] על מקום אחד.
שאלוהו אנשי חסידיו, באם אדמו"ר מתפלל מתוך סידור האר״י זל"ה, מדוע לא יעיין בסידור הלז מדף לדף כסדר התפלה שלו, ואם אינו מתפלל מתוכו, למה פתח אותו? ולמה מונח לפניו?
אמר להם, אספר לכם את אשר הי' [=היה] בימי בעש"ט זל"ה. פ"א [=פעם אחת] כי בא הבעש"ט בבהמ"ד [=בבית המדרש] להתפלל תפילת כל נדרי הי' [=היה] לבו עליו דוי סר וזעף שלא כדרך הטבע, ואחר אמירת כל נדרי הניח לפוש כשעה חדא ואח"כ רוח חדשה בא בקרבו ועוז גיל וחדוה מילא את פנימו הקדושים וברב שמחה זימר ובירך חרוז "ברכו" אחר יוה"ק [=יום הקדוש].
שאלוהו תלמידיו ואנשי חסידיו, מדוע היתה זאת? כי באמירת כל נדרי רעו פניו הטהורים ובאמירת ברכו קרנו זיו אור פניו הטהורים.
סיפר להם מעשה שהי' [=שהיה] כי בעיר אחת הי' [=היה] אראנדאַר [=חוכר?] אחד אשר האדון (הפריץ שלו) אהב אותו (את היהודי האראנדאַר) למאוד, וכאשר האראנדאַר היהודי ואשתו (של האראנדאַר) הלכו לעולמת [כך רשום!] ונשאר אחריהם ילד קטן ורך הצריך לאמו, חמל עליו האדון (הפריץ) ולקח אותו (את הילד) והאמין אותו וגידלו על ברכיו, והאדון הנ"ל הי' [=היה] לו לאב, והילד הי' [=היה] לו לבן. והאדון השתעשע עמו תמיד (והילד לא ידע מדת יהודית) וסיפר לו כי אביו ואמו היו יהודים והוא חמל עליו וגידלו לבן וכל הונו ורכושו שלו המה! והראה לו (להילד) כי מן עזבון אביו ואמו (כי בכו"כ [=בכך וכך] הי' [היה] האראנדאר בעל חוב גדול להאדון הנ"ל עבור דמי האראנדא [=חכירה?], והאדון הנ"ל כאשר לקח את הילד הנ"ל לקח כל עזבון ורכוש אבותיו מטלטלי הבית אשר הי' [=היו] שוים איזה מחיר קטן, ובתוך המטלטלין הנ"ל הי' [=היה] ג"כ [=גם כן] איזה חומשים וסידורים וגם סידור קרבן מנחה אשר אם הילד הנ"ל התפללה תמיד בתוך סידור קרבן מנחה הלז) יש לו עוד מונח בקרן זוית הבית איזה חומשים וסידורים וגם סידור עב אחד [קרבן מנחה סידור] אשר אמך (אם הילד) התפללה תמיד מן הסידור הלז.
ומאז היה המנהג כי בני הכפרים הקדימו א"ע [=את עצמם] ליום הכניסה ימי סליחות ימי רצון ימים הנוראים ובאו להתפלל תוך העירה במקהלות עם, וברב עם הדרת מלך. ויהי היום: ימי רצון הנ"ל, וראה הילד הנ"ל כי בני הכפרים היהודים נוסעים בעגלות עגלות צב, ושאל אותם: להיכן תסעו? וספרו לו כי נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה', כי בר"ה [=בראש השנה] יכתבון. ומה נורא היום הזה, אשר על כן המה נוסעים לעיר גדולה לד' להתפלל שמה בקיבוץ רב. והן אל תפלת כביר לא ימאס.
ומן הרגע הלז התחיל רוח ד' לפעמו בתוך הילד הנ"ל (כי הלא ידע כי יהודי הוא), ובלילה ראה את אביו ואמו בחלום ועוררו אותו על ככה כי יחזור לאיתנו ולאמונתו, אמונת היהודים, כי יהודי הוא! כן ה' [=היה] ליל אחר ליל, בכל ימי עשרת ימי התשובה לא הי' [=היה] יכול ליתן תנומה לעפעפיו כי את אביו ואמו תיראו כתיב. וראה אותם בחלום, כמו בהקיץ, ולא נתנו מרגוע לנפשו, הילד הנ"ל הרצה הדברים לפני האדון הפריץ הנ"ל. האדון דיבר על לבו, החלומות שוא ידברו. וכדומה וכדומה, אבל אביו ואמו רצו לחנוק אותו באם לא ישיב מדרכו הרעה, וכאשר בא ערב יום הקדוש, והילד ראה עוד הפעם כי עגלות מלאים יהודים נוסעים תוך העירה, ושאל אותם לדעת על מה זה, והם ענו אותו דבר ולא חצי דבר, כי הן היום הוא היום שקוינו לו יום סליחה ומחילה, יום אשמתנו תכופר. אזי התמרמר מאוד הילד הנ"ל והתיישב בדעתו ולקח מן הבית והעלייה את הקרבן מנחה סידור של אמו ע"ה [=עליה השלום] וכתת את רגליו ונס אל אחת הערים האל עיר גדולה לד' ובא בביהכנ״ס [=בבית הכנסת] בשעת אמירת כל נדרי, כאשר ראה כי כל העם מעוטפים בבגדיהם בגדים לבנים והמחזורים בידם ומתפללים ומודים ועוזבים, התחיל הילד לזעוק גם כן בקול זעקה ומרה (ולהתפלל לא היה יכול) והי' [=והיה] רעש גדול בשמים ממעל. ע"כ [=על כן] התעצב המלך מלכי רבנן בעש"ט ול"ה [=ולהא, או ולזה הדבר] והשתתף בצערו (צער הילד) למען יקובל תפילתו ותשובתו ושלא יחזור בדעתו לשוב ח"ו [=חס וחלילה] לסורו. ובתוך העת הלז התיישב א"ע [=את עצמו] הילד הנ"ל ואמר לעצמו: רבש"ע! [=ריבונו של עולם] איך וויס נישט וואס צו דאוונען, איך ווייס ניכט וואס צו זאנען! דא האסט דיא רבש"ע! דעס נאנצען סידור, ופתח את הסידור והניחו על השטענדער וזרק א"ע [=את עצמו] בראשו על הסידור ובכה והתפלל ועשה תשובה, ותפלתו עשה רושם ונתקבלה תשובתו ותפלתו בתוך תפילת הישרים והתמימים ונשאר יהודי גמור, ואז שמח הבעש"ט זל"ה למאוד. ולכן באמירת חרוז ברכו נתמלא עוז וחדוה.
ואמר הה"צ [=הרב הצדיק] מדינאב, גם אנחנו לא נדע מה נעשה ואין אנו יודעים עד מה. ומה לכוין בכוונת הקדושים הנ"ל ע״כ [=על כן] הננו לוקחים את כל סידור האר״י זל"ה. איז מיר נעבען איין פיש אויף. כי ינוח לפנינו בשעת התפלה. אין סידור שטייט שאין אללע כוונת.