לאיש כפרי אחד, שהיה ממקורבי הרב רבי ישראל, היה ילד אחד אטום לב מאד, ולא היה יכול להשיג אף צורת האותיות. ולא היה אביו לוקחו עמו, גם בנסעו לעיר להתפלל בימים הנוראים. אך כאשר הגיע הנער לשלוש עשרה שנה ונעשה בר מצוה, לקחו עמו לעיר, ליום הכיפורים.

להילד היה חליל, שבו היה מחלל בשבתו לרעות את הצאן בשדה, והוא לקח עמו את החליל בכיסו, ואביו לא ידע.

הנער ישב כל היום הקדוש בבית המדרש ולא יכול לומר מאומה. ויאמר לאביו בעת תפילת מוסף: "יש אתי החליל, ואני רוצה לחלל בו."

ונתבהל אביו מאד וגער בו ואמר לו: "הישמר לך ושמור נפשך מאד, לבל תעשה את הדבר הזה."

בעת תפילת מנחה אמר לאביו עוד פעם: "הרשני נא, אבי, ליתן קול ולחלל בחליל שלי."

והזהיר אותו אביו באזהרה רבה, לבל ירהיב בנפשו לעשות כזאת. והנער שוב ביקשו.

ראה אביו תשוקתו להריע, וכי נכספה נפשו מאד לחלל. החזיק ידו על הכיס והחליל, לבל יקח את החליל. וכן התפלל תפילת נעילה, וידו מחזקת את כיס בגד הנער שבו החליל.

באמצע התפילה הוציא הנער בחוזק יד את החליל מכיסו ויריע בו בקול עצום. ויתמהו השומעים.

אמר הרב רבי ישראל במוצאי יום הכיפורים, שהנער הזה העלה בחליל שלו את כל התפילות.

(ד, קנד-קנה). אמונת צדיקים, 6. ש"א, 200 (110). – צפונות, שי; "כתבים יהודיים מאת קרוב רחוק", 55 ("המשרוקית").