תלמיד אחד נסע לרבו, להרב רבי ישראל ממזביז, ליום הכיפורים. ויסע יום ולילה בלי הרף, למען מהר ביאתו לעיר מושב רבו. ויהי באור הבוקר של ערב יום הקדוש הגיע עד כדי פרסא אחת סמוך לעיר, ויאמר לעמוד לנוח מעט ולהתפלל. וינוח גם הסוס אשר נתייגע מאד. ויהי בכלותו להתפלל, גברה עליו השינה ויאמר בלבו: "מה בכך, אם אישן כאן שעה או שתיים, הלא עוד היום גדול."

וישכב על העגלה ויירדם ויישן שינה עמוקה. וכשניעור משנתו, ראה כי כבר הגיעה שעת בין השמשות של יום הכיפורים ואסור לו לנסוע הלאה. ויצטער הרבה מאד, כי אחרי כל היגיעות שיגע לבקר את רבו ביום הקדוש, מוכרח הוא להיות ביום כזה בשדה סמוך לעיר, וכל זה בפשיעתו בא לו. ויצעק ויבכה במר לבו כל הלילה וכל היום שלאחריו.

ויהי במוצאי היום נסע במהירות לרבו במר נפשו. וכשבא לפני רבו, ביאר לו, שהוא היה צריך להעלות התפילות ששוררו בשדות, ושמן השמים הכריחו אותו לכך.

תקכו. תפילות ששוררו בשדות. (ד, קנב). שבחי הבעש"ט, 93. – צפונות, שיח (מעשיות חסידים, ב).