תלמיד אחד מתלמידי הרב רבי ישראל [הוא הרב רבי דוד מניקולוב] נסע לרבו על יום הכיפורים. ויהי בבואו קרוב לארבעה תחומי שבת לעיר רבו, יצאו יהודים אחדים לקראתו מכפר אחד ויבקשו ממנו, כי יישאר אצלם ליום הקדוש, כי חסר להם איש אחד למניין עשרה.

חשב התלמיד בדעתו, הן דבר גדול מאד להשלים מניין, וכמעט חפץ להיעתר לבקשתם. לאידך גיסא חשב בלבו, כמה יגיעות יגע לבוא אל מורו ורבו ליום הקדוש, ועתה ישבות אך בארבעה

תחומי שבת סמוך לעירו. ויתגבר ויאמר להמבקשים: "לא אוכל למלא רצונכם!"

ויקרא לעגלון שימהר הנסיעה.

‏כשבא העירה ומיהר לסור לרבו, החזיר לו שלום בשפה רפה ולא קירבו כלל. ויצטער התלמיד ויחשוב, שרבו מצא בו עוון גדול.

קרא אותו הרב אחרי עבור ימי החג ויאמר אליו: "דע, כי אתה הנך הורג נפש בשוגג! בכפר הלז, שקראוך למלא מניין עשרה, המתינה לך נשמה אחת זה שבעים שבה, שתבוא ותתקן אותה, כי היא היתה שייכת לשורש נשמתך. וכאשר עברת משם דחו אותה לחוץ. ועל כן חייב אתה גלות לכפר על עוונך ולתקן הנשמה."

(ד, קנג). עדת צדיקים, 29-28.