הרב רבי ישראל בעל שם טוב היה בימי עלומיו עוזר למלמד והיה מוליך ומביא את התינוקות של בית רבן אל בית התלמוד, מוליכם אל בית הכנסת לאמור אמן יהא שמיה רבא וקדושה ואמן. ובכל עת הליכת התינוקות, בהבל פיהם שאין בו חטא, היה מזמר עמהם בקול נעים ובחשק רב ויישמע למרחוק. והיתה נחת גדולה למעלה כמו מהשיר שהיו הלויים אומרים בבית המקדש, והיה עת רצון למעלה. ויבוא גם השטן בתוכם, כי הבין עד היכן הדברים מגיעים, ונתיירא לנפשו, פן תגיע העת שיתבלע מן הארץ. ויתלבש השטן במכשף אחד. ויהי בעת הליכת העוזר עם התינוקות בחשק רב וקול זמרה, נתהפך לחיה [לזאב (במקור: וילקולאק = אדם הנהפך לזאב)] ויתנפל עליהם, וינוסו כולם מפחדו. ויחלו אחדים מהם ונתבטל התמיד.

ויזכור הנער את דברי אביו, שאמר לו, שלא יירא משום דבר, כי יי אתו, ויתחזק ביי אלהיו. וילך אל הורי התינוקות וידבר על לבם, שיתנו את הילדים על ידו, כי הוא יעמוד על החיה בשם יי, ולמה יבוטלו בשביל זה הילדים מעבודתם, אשר היא דבר גדול מאד. וישמעו לדבריו.

ויקח ישראל עמו מקל טוב וחזק. ויהי כאשר הלך עם הילדים בשיר ובגיל וברננה, התנפלה עליהם החיה וירץ אליה ויכה על מצחה ותמת. ולמחרת נמצאה נבלת הערל המכשף מוטלת על הארץ, ונעשה אחר כן הנער ישראל שומר בית המדרש.

(ד, קמה-קמו). שבחי הבעש"ט, 7. – כל מאמרי מי"ב, רפד-רפה (מתוך "הרב והכהן").