איש היה בעיר קטנה סמוך לויניציא ושמו רבי עזרא בן ידידיה זכרונו לברכה. והאיש ההוא מיום שהשלים שבע שנים לא עבר עליו חצות לילה בשינה והיה לומד שלושה חלקים בפשטי התורה וחלק רביעי בסודות התורה עד אור היום. ומיום שנעשה בן שתים עשרה שנים, שעמד על דעתו, לא אמר שום דבר תפילה או ברכת המזון או שום ברכה או בקריאתו בתנ"ך, שלא היה מכוון פירוש המלות בכונות הראויות. רק פעם אחת כשהיה טרוד באבלו של תינוק אחד בן חמש שנים שמת עליו, שלא כיוון לבו לפירוש המלות מתחילת 'ברוך אלהינו שבראנו לכבודו'. והיה מצטער כל ימיו על זה וישב בתענית עד יום מותו, עד שהושחרו שיניו מתעניותיו.

אמרו עליו, כי מיום שנעשה בן עשר שנים לא התפלל בלי עשרה בציבור, חוץ מפעם אחת שבגלל מלחמה ציוה שר העיר שילכו כל היהודים מנער ועד זקן בכלי זינם למערכה, ואז נתבטל התמיד של הקיבוץ להתפלל בעשרה. מעולם לא ישב לסעוד עד שהכניס עני אחד לסעוד עמו, ולא בירך ברכת המזון מעולם כי אם בזימון ועל הכוס. מעולם לא הסתכל בצורתא דזוזי [בצורת מטבע] ולא הכיר שום מטבע. ועד שנשא אשה היתה מפרנסתו אמו, ואחר כך נתפרנס על ידי אשתו, שהיא היתה עוסקת במשא ומתן, ובעזרת השם הצליחה ועשתה פירות לפרנס אישה ואנשי ביתה בריוח גדול. ואיסור חדש, אשר מכמה דורות לא היה ולא נראה ולא נשמע משום אדם, היה הוא נזהר בו מאד, ועל ידו נתפשט המנהג קצת באיסורא. זהו קיצור מדברי חסידותו.

האיש הקדוש הזה קודם פטירתו, כשהיה בן שבעים שנה, הרים עשר אצבעותיו למעלה והעיד על עצמו, שכונתו היתה בכל מעשיו לשם שמים ולא לשום פניה אחרת, ושממנו יראו וכן יעשו. מעולם לא נזקק להשיח עם שום אשה, זולת אשתו ובנותיו ובנות בניו ובתכלית הקיצור. וכשהיה מקדש את הלבנה, היה פושט בגדיו ולובש בגדי חמודות. וכמה פעמים אמר, שחשקה נפשו להרגיל עצמו במידתו של רב, שלא להסתכל חוץ מארבע אמות, ולא עלה בידו. לספר מידותיו ההגונות תקצר היריעה מהכיל.

ויהי ככלות ארבע שנים אחרי פטירתו בא בחלום אל חברו רבי גדליה בן אברהם, שהיה חסיד מופלג, אבל לא הגיע לקרסוליו של החסיד רבי עזרא, זכרונו לברכה, הנזכר, ואמר לו: "חברי, חברי, אוי ואבוי לי, שהייתי מבלה ימי ושנותי בהבל!"

וכששמע זאת רבי גדליה, נפל על פניו וצעק בבכיה גדולה ומרה, עד שנתעוררו אשתו ובני ביתו וגעו כולם בבכיה ובדמעות וצעקו: "אבינו, אבינו, רכב ישראל, למה תבכה?"

עד שהגיד להם המראה, שראה בחלומו, ואמר: "אם זה החסיד, שהיינו סוברים שחלקו צפון עם האבות, אמר על עצמו שהיה מבלה ימיו בהבל, מה נעשה אנחנו אזובי קיר, שלא הגענו לחלק אחד ממאה ממידותיו!"

ומיד בבוקר אספו וקיבצו אנשי העיר מתוכם, כחמישים איש ונשים וטף, והלכו על קברו שלושים יום רצופים שתי שעות בכל יום אחר תפילת שחרית, וביקשו ממנו שייראה לאחד מהם בחלום או בהקיץ, ויגיד להם מה פשעו ומה חטאתו.

אחרי כלות שלושים יום בא שוב בחלום לרבי גדליה הנזכר ואמר לו בבכיה גדולה, שבכלות שנה אחר פטירתו והיפרדו מהם הראו לו בבית דין של מעלה כל מעשיו מיום עמדו על שכלו, דבר אחד מהם לא נעדר, וגם מה שלא כיוון בקדושה דסדרא פעם אחת, ואמרו לו: 'בתעניות אשר סיגפת עצמך גם יי העביר חטאתך' – וצהבו וצהלו פניו ושמח שמחה גדולה ואמר: 'ברוך יי אשר הנחני בדרך אמת ולא נתנני בידי לא אוכל קום, הוא היצר הרע.' ומיד ככלותו לדבר, אמרו לו: 'שא נא עיניך למרום'. וישא עיניו למרום וראה כמה פרחים קטנים ככוכבי השמים לרוב. ומיד נפלה עליו חרדה גדולה, ורעדו כל איבריו וארכובותיו דא לדא נקשן. ויאמר: 'מה אלה?' ויאמרו לו: 'אלו הנקודות אשר בזית בתפילתך אשר התפללת והאותיות אשר דילגת עליהן, בזה שלא נתת ריוח בין הדבקים. הן אלה האותיות והנקודות אשר קלקלת בחייך, אחת מהן לא נעדרה וכולן מקטרגות עליך ותובעות דין עליך ואומרות: פלוני זה בזנו והכלימנו ומנע אותנו מלהיות מצוינים בכתר עליון. ויי אוהב משפט הוא ומשפטך זה חרוץ, לחזור בגלגולו אולי תתקן את אשר היית מעוות. ולולא מעשיך הטובים, היה דינך יותר קשה מאד'. והלכתי בפסק דין שמח וטוב לב.

ואנשי אותה העיר, כששמעו זאת הפליאה, שלחו למרחוק כחמישים פרסאות, שהיה שם איש מדקדק, ולקחו אותו לקהילה זו להיות להם לרב ולפטרון וללמדם חכמת הדקדוק. ומיום שבא המדקדק הזה לעירם נתקבלו תפילותיהם ולא אירעו להם שום צרה ומכשול ופוקה. כה יזכנו האל לנו ולכל ישראל עד ביאת הגואל.

(ד, קמ-קמב). עושה פלא, ג, 20-19. ב"י ו, 179-176, 314. (= סי' 276).