סיפור ראשון

איש אחד חלה בימי השוק בקהילה אחת קדושה [בלבוב, שנת תל"ט] ונטה למות והיה גוסס, ובאו אנשים חשובים להיות שם אצלו בעת יציאת הנשמה, והחולה חזר לכוחו כאיש הניעור משנתו וצעק בקול מר: "אוי ואבוי!" ואמר: "הושיעוני, אחי ורעי, הרבו עלי תפילה!"

ואמרו לו: "מפני מה אתה מתיירא? ולמה אחזך חיל כיולדה?"

ואמר להם: "ראו נא, אשר בא אלי איש אחד מלא עיניים ותארו משונה מכל הבריות שבעולם, ואחריו נמשכים כלבים רבים וכל אחד משונה מחברו בתארו, ופתחו עלי פיהם לבלעני, וכל אחד אומר: 'זה איבר שלי אשר בראני.' וכן חוזרים עדרים עדרים רבים, וכל אחד אומר: 'אתה בראתני בעבירה. כזאת וכזאת עשית'. ופערו עלי פיהם לבלעני. וכן באו עלי עם כמה מאות שטנים, זה אומר: 'אקח את העין וכן כל האיברים'. והאיש מלא העיניים ציוה להם למלאות תאותם ולמשול כל אחד באיברו ובגידו ובעצמו, ועל זה אני צועק כי נבהלתי. הושיעוני נא, אחי ורעי, חושו להצילני מידם!"

וגם האנשים המשמרים נשמתו נבהלו עד מאד, וחיל ורעדה אחזום, וקראו 'אנא בכוח' ושאר תפילות להציל נשמתו מידם.

ובתוך כן קרא החולה הזה ואמר: "אחי ורעי, הישקטו נא. מן השמים בא עֵזר לרחם עלי. ראו נא, אשר בא אצלי איש אחד לבוש בדים ותארו כמלאך אלהים, ואמר לאיש מלא העיניים: 'מה אתה עושה פה? לך לדרכן עם חילך, שלחני איום ונורא להציל את האיש הזה מידכם, ושלוח אני מאת הבורא יתעלה, שלא תגע באיש הזה באחד מאיבריו. האמת אתם מעשי ידי האיש ובעוונות ‏רבים שעשה נתן לכם חיות וברא אתכם, אבל זה עשר שנים, אשר העיר יי רוחו והוא תוהה על הראשונות שעשה ונתחרט, בעבור אשר הלך חשכים ולא ידע כמה גדול עונש העבירה. וכאשר למד בספרי מוסר ושם ראה גודל העונש וכמה פגם החטא ובכה והתחנן לפני הקדוש ברוך הוא ועשה תשובה, אך לא גמר עוד את תשובתו. וכיון שלא גמר את התשובה, ראה את החיילות של בעל הסיטרא אחרא להיות נבהל כמה החטא גרם. אכן אחרי שעשה תשובה וגמר בלבו להיות כל ימיו בתשובה, אין לכם רשות ליגע בו, כי אין זה מחלקכם, די לכם שהבהלתם אותו. אולם אילו היה גומר תשובתו, לא היה ביכלתכם אפילו לראות פניו'."

והלך מלא העיניים עם מחנהו לדרכו, ויחי האיש.

סיפור שני

היה איש אחד בליעל רע מעללים, שכל אנשי העיר היו מעידים על רוע תכונתו ורוע מעשיו המכוערים. מעולם לא נכנס לבית-הכנסת להתפלל, כי אם היה משכים הולך חשכים אל בית היין להתהולל ולאכול מאכלים אסורים ונבלות וטרפות. ושום אדם לא היה יכול למחות בו, שהיה מחרף ומגדף כל הנוגע בו.

ויהי היום בפתע פתאום בא יום אידו, והוא בביתו: חלה האיש חלי הנפש. והתחיל לצעוק בקול מר לכל בני ביתו והעומדים עליו והיה אומר: "הצילוני מאלו האכזריים הרוצים לאכול את בשרי! הצילוני מן החיל הרע הזה, שרוצים לבלעני!"

והיה מכסה פניו, שלא יראה אותם המחבלים. ומרוב הצעקה נאספו אל הבית אנשים רבים ושואלים אותו: "מה אתה רואה?"

והוא אומר להם: "‏וכי עוורים אתם ואין אתם רואים?"

והם אומרים: "אין אנו רואים שום דבר."

והוא משיב: "אשריכם, שאתם יש לכם זכות. אוי לו, אוי לנפשו, שהוא רואה מראות משונות, וי, וי! ראו תראו, שעתה באו כמה חיילות של מלאכי חבלה אכזרים ורוצים לתפוס אותי לעשות בי שפטים קשים ומרים. אחלה פניכם למען יי, אל תניחוני שאהיה נמסר בידם! הביאו לי איש אחד, שיקרא תהילים לפני!"

וכן עשו, ‏והיה אומר: "דעו נא, אחי, שאני בדעת צלולה ולא נטרפה דעתי כלל, וכל מה שאני רואה אינו דמיון כי אם בפועל."

ובעוד שהיה מדבר היה נותן קולו בקול יללה וחלחלה, שהיה רוצה לברוח מפחד המראות, שהיה רואה כאש אוכלה. וכל מי שהיה בא אצלו, היה האיש הזה מחזיקו בידו בכל כוחו, והיה מתחנן אליו בקול בכיה ונאקה ואומר לו: "בבקשה ממך, אל תרפני ואל תניחני, פן ייאספו עלי והכוני ופצעוני, כי הם באים לנגדי, סבוני גם סבבוני. וכזאת וכזאת היה בוכה ומתמרמר בקול מר, עד שכל העומדים שם ניטל מהם כוח הדיבור ולבם חמרמר, והיו עיניהם זולגות דמעה וארכובותם דא לדא נקשן.

‏אחר זה הכביד עליו הדבר הרע הרבה מאה ותיהום כל העיר והיו באים אצלו לראות המראה הגדול הזה. וכולם כשמעם דבריו וצעקתו בסיבת מה שעיניו היו רואות, אפילו חבריו הרשעים היו פורשים ובוכים ולבם נשבר.

ובא אליו, אל המוכה, איש חסיד במצות רב העיר לדבר על לבו, כי יעשה תשובה על חטאותיו ופשעיו הרבים. הדבר היה בערב שבת. והחולה היה מתודה ואומר על כל דבר ודבר: "אמת, כן וכן עשיתי, אוי לי! ואוי לנפשי!" והיה מכה בשתי ידיו על ראשו והיה אומר: "וי וי! הביטו וראו הצרה הגדולה הזאת הבאה עלי בזה הרגע: והנה שלהבת גדולה עומדת לנגדי ופתחה פיה ורוצה לבלעני." ותכף אמר: "הנה כבר עלתה לראש המיטה – אנה אלך ואנה אנוס? פן תאכלני האש הגדולה הזאת."

וכל מי שהיה בבית נתנו קולם בבכיה גדולה. ויתודה החולה על חטאותיו בקול בכי ונאקה. ורבים מעמי הארץ פחד לבם וחזרו בתשובה. והאיש החולה נחה דעתו עליו, בערב השבת, וינח ביום השביעי יום שבת קודש.

ויהי ליל מוצאי שבת שב הדבר לקדמותו. ושלח הרב עוד פעם את החסיד המוכיח לדבר על לבו, כי הכל עשה יי, למען נדע כי יש אלהים שופטים בארץ ויש דין ויש דיין ועיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ויקבל עליו האיש לעזוב ארחותיו העקלקלות שהיה רגיל בהן.

ויהי בעלות השחר נחה דעתו עליו ונתרפא מחליו והלך לבית הכנסת ובירך ברכת הגומל.

(ד, קלח-קמ). א: נצר תאנה, 13; אמונת צדיקים, ס' קח, 28‏; דרך האמונה, 24. ב"י ו, 173-171, 314. – ב: עושה פלא, ג, 27-25. ב"י ו, 176-174, 314.