לעת זקנתו של הרב רבי חיים יוסף דוד אזולאי בא לפניו ולפני דייני העיר בקהילה הקדושה ליוורנו אדם אחד חשוב, והוא כהן, בקובלנא על אשתו, כי נסתרה עם איש אחר. ויאמר הרב אל

הקובל, שכפי מצות התורה מוכרח הוא לגרשה.

ולא יכלו הדיינים להתאפק על זה. והם גם היו קרובי האשה ורצו לחפות עליה, ואמרו אל הרב: "ילמדנו רבנו, מאין לו מקור דין זה לשפוט בלא עדים? אין זה אלא דברי נביאות, אבל לא בשמים היא! ואם נעשה היום דין ומשפט על פי רוח הקודש, יצא משפט מעוקל, כי בעוונותינו הרבים אין לנו בזמן הזה לא כהן ולא נביא, אלא דברי חכמינו זכורים לטוב, על פי דין התורה הקדושה."

ולא השיב להם הרב מאומה, אך פנה פעם שנית לבעל האשה ואמר לו: "שמע בקולי וגרש את האשה הזאת!"

וכראות הדיינים, כי לא ענה להם הרב דבר, ויקומו וילכו לקרובי האשה, שהיו נכבדי העיר, ויספרו להם את כל העניין, וילינו עליו את כל העדה.

וכשמוע הרב את דברי הריבות האלה, ותהי עליו רוח אלהים וישלח ויקרא את האשה הנאשמת. ותבוא אליו לבית העליון אשר שם היה חדר לימודו ובית תפילתו. וכראותו אותה קם מכסאו ויגש אל הארון, אשר בו היו מונחים ספרי התורה, ויקח ספר תורה ויגולל אותו ויקרא באזניה פרשת הסוטה בטעמי הנגינות: 'איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל... ועבר עליו רוח קנאה... והביא האיש את אשתו אל הכהן... והעמיד הכהן את האשה לפני יי... והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמר הכהן לאשה: יתן יי אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך...' [במדבר ה, יא ואילך]

ויהי כהפנותה שכמה ללכת, ויקרא עליה הרב בקול רם: "אם לא שטית הינקי! ואת כי שטית תחת אישן וכי נטמאת!"

היא שמה רגלה על המעלה הראשונה, ולא הספיקה לרדת, עד שפניה נהפכו לירקון ועיניה בלטו וכל הכתוב בפרשת סוטה נתקיים בה.

‏לקול צעקתה, כי צעקה בקול מר, באו הדיינים והרבה מאנשי העיר לראות את המחזה הנורא הזה. וייבהלו מאד, הרבה קראו: "הוציאו את הארורה הזאת ושמטוה, שלא תטמא את בית הרב!"

והדיינים אמרו איש אל רעהו: "עתה ידענו, כי איש אלהים קדוש הוא רבנו ודבר יי בפיהו אמת."

ומאז יראו לגשת אליו, וייקר שמו מאד כאיש מופת.

(ד, קלז). ס' מעגל טוב, 28.