היה איש אחד צדיק גדול, שנודע בשם ספרו שחיבר 'מקדש מלך' [ר' שלום בן משה בוזאגלו]‏. הוא לא היה אדם רגיל ותארו כמלאך אלהים. בכל צרה ובכל מחלה היו באים אליו, והוא היה מתפלל על כל נדכה ועל כל אשה מקשה לילד. וכולם היו נענים בעבורו. כל בני העולם ביקשו אריכות ימיו, כי הכל היו חיים בזכותו.

ימים רבים ערך אותו צדיק 'גלות' וילך מעיר לעיר וממקום למקום. ודרכו היה, כי באותו מקום שהגיע אליו ביום החמישי לשבוע כבר נשאר לשבת, בין בעיר ובין בכפר. כה עשה כל ימיו. פעם היתה מלחמה בארץ, ואנשי העיר שבא אליהם ביום ‏החמישי לשבוע ברחו מפני הצרים, ואנוס היה גם הוא לעזוב את העיר. וילך כל היום ההוא ויבוא ליער אחד לבדו, והוא עיף מאד. הוא לא פחד מאומה, רק התיירא, פן יהיה עליו להישאר פה ליום השבת ולא יוכל לכבד את היום ההוא. הוא שכב לישון, אבל שנתו נדדה מעיניו, ובכל רגע קרא את המלים: "שבת! שבת! איה אלין ביום שבת קודש?"

ויהי כי אור הירם, קם ויתפלל. ואחר תפילתו התחיל ללכת במהירות. ויחשוב, אולי יבוא לקץ היער ויגיע לאיזו עיר או איזה כפר לשבות שם. פלגי זיעה נזלו ממנו מרוב לכתו במהירות, אבל לא ראה סימן ישוב בני אדם, והיער משתרע בלי קץ, גם דרך ומסילה אין בו. כה הלך וביקש מקום ישוב, עדי פנה היום ויגיע עת תפילת מנחה. ויעמוד להתפלל בבכי ובאנחות. נפשו מרה לו בחשבו כי עליו לשבות ביער.

אחרי שסיים תפילת המנחה עוד היתה חצי שעה עד הערב. שוב התחיל לבכות ויאמר לנפשו: צדיק יי בכל דרכיו ואיני מהרהר חס ושלום אחרי מעשיו! אולי יענישו אותי מן השמים, ומי יודע עד כמה חטאי גדולים. אחר כך הרים את ידיו וישא עיניו אל השמים ויקרא: "רבונו של עולם! אתה יודע, איך שמרתי מנעורי את השבת, ואתה הלא הנך אל רחום וחנון. רחם עלי ועשה עמי נס. ואם איני שווה לנס, עשה למען צאנך הקדושים, הלא המה בני עמך ישראל, הם ונשיהם ובניהם, שאני מתפלל יומם ולילה בעדם וגם המה מתפללים בעד חיותי, זכותם יעמוד לי, כי יבוא לי נס."

ואחרי בקשתו זו הלך עוד מעט הלאה. בעולם הרחב אולי לא החשיך עוד, אבל ביער המסובך כבר החשיך. הוא הניח את חפציו המעטים מתחת לאילן, לבלי לשאת משא ביום השבת.

וילך הלאה והנה כמאה פסיעות מהאילן ראה מרחוק חלונות מאירות. וייבהל מאד, בחשבו, אולי שם מקום מושב לשודדים ולגזלנים. אבל אחר כך אמר לעצמו: אולי גרים שם אנשים ישרים ויתנו לי מקום אצלם להתאכסן שם ביום השבת? ויהי בקרבו אל החלונות, והנה ארמון נהדר לפניו, כארמון מלך. כל שערי הארמון נוצצים כאבנים טובות, ומתוך החלונות מבהיקות אורות כשמש בצהריים. הוא פתח שער אחד והשתומם ליפי המבוא. הקירות נוצצים כברקים, ומשני צדי המבוא לארכו דלתות למאות, כל דלת שונה מחברתה ועל יד כל דלת עומדות חיות אש בכל הצבעים. וממעל כל דלת מנורה מאירה כחמה במרומים. במורא ובפחד פתח דלת אחת והנה הוא באולם גדול מלא אור כוכבים, ושולחנות שולחנות עומדים ערוכים, ובקירות האולם עומדים ארונות ספרים. באולם לא היה איש. ‏וילך מהאולם הזה לאולם שני, והוא גדול ויפה שבעתיים מהראשון. גם באולם הזה עומדים על יד הקירות ארונות מלאים ספרים, ושולחנות ערוכים ומנורות על השולחנות ושום בן אדם לא היה בו. כה עבר ששה אולמים, וכל אחד גדול ויפה שבעתיים מהקודם, עד בואו אל האולם השביעי. ובצעדו בו נבהל והשתומם ‏ונשאר עומד בו כנקרש על עמדו. גודל האולם הזה, יפיו ואורו, אי אפשר לשער. באמצע האולם עמד שולחן גדול ועליו מפה טוויה מזהב ואבנים טובות קבועות בה. מנורות של זהב עומדות על השולחן ושני כסאות יקרים של זהב עומדים, על ידו. על הכסא האחד ישב איש זקן ושבע ימים מלובש בגדי שבת. פני הזקן מאירות כשמש ושערות זקנו יפות מאד. אדם יפה תואר כמוהו לא נמצא בכל העולם. הזקן יושב ואומר תיקון שבת. כסא הזהב למולו ריק, ועל יד הדלת עומד איש זקן ושבע ימים גם הוא לבוש בגדי שבת, אבל אינו מהודר כזה היושב על הכסא.

ויגש הזקן שעמד על יד הפתח ויחזק ביד הצדיק, גיבור הסיפור שלנו, ויוציאהו מהאולם ויאמר אליו: "אל נא תפחד, בוא עמדי."

ויובילהו למקווה מים ויאמר אליו: "קום וטבול עצמך לכבוד שבת."

ויטבול הצדיק במקווה המים ולא יכול לנשוא תענוג הטבילה. הוא הרגיש טעם גן עדן. ויהי בעלותו מן המקווה, נתן לו הזקן העומד עליו בגדים חדשים ויאמר אליו: "קום ולבש בגדי שבת."

ויעש כן. ויובילהו הזקן אל האולם האחרון שהיה בו ויאמר אליו: "שב על הכסא הזה הפנוי, הוא מוכן לך. שב על הכסא ואמור תיקון שבת, אבל אל תאריך, כי קרובה השעה לקבלת שבת."

וישב הצדיק על הכסא הזה ויחל לאמור תיקון שבת. הזקן שישב למולו נתן לו שלום, וגם הזקן שעמד על יד הפתח נתן לו שלום עתה.

והנה נפתחה דלת אחרת, והוא ושני הזקנים קמו ויצאו לגן נהדר. ובאמצע הגן עמד בית הכנסת. מי יכול לתאר את יפיו ונעימותו של בית הכנסת הזה? כתליו אבנים טובות וככוכבים רבים בשמים האירו בכל הצבעים. ומשני עברי בית הכנסת אילנות זהב טהור, ועל האילנות כל מיני פירות, ממעל מקננים עליהם ציפרים ומתחת כל מיני חיות ובאמצע בית הכנסת במה עומדת, יפיה גדול כל כך, עד ששום בן אדם אינו יכול לתאר אותו. אשרי עין ראתה זאת!

ובבואם לבית הכנסת, באו דרך פתח אחר מחנה זקנים מלובשים בגדי שבת. לזקנים אחדים מן הבאים היה לכל אחד משרת אחד, לזקנים אחרים היו שני משרתים ולאחרים עוד יותר. כל אחד מן הזקנים ישב על מקומו המיועד לו, וכן ישב כל משרת ומשרת על מקומו המיוחד. לו, לגיבור הסיפור, הראו מקום במזרחו של בית הכנסת, ושני הזקנים אשר עמו עלו על במת בית הכנסת. ויהי בהתאסף כל העם התחילו להתפלל תפילת מנחה, ואחרי תפילת המנחה עלה חזן ומשוררים רבים על הבמה ויתחילו לקבל שבת במתיקות כל כך גדולה, ששום בן אדם חי אינו יכול נשוא גודל התענוג מהשירה. וכל האילנות והפירות, החיות והעופות שרו עמהם. כתלי בית הכנסת והאורות שרו גם הם, אדם אחר במקום אותו צדיק, בעל 'מקדש מלך', היה מת מיד בשמעו את המלה הראשונה מהשירה. רק לו, שהיה כמלאך, לא הזיק התענוג. אבל בשמעו אותה שירה שכח לדעת מי הוא ובאיזה מקום הוא נמצא.

אחרי התפילה ניגשו כל המתפללים אל הבמה, וכל אחד אמר לזקן היושב עליה: "שבתא טבא!" וכולם חיכו, עדי עזב אותו הזקן והזקן משנהו את בית הכנסת. והצדיק שלנו הלך עמהם. ויבואו אל האולם האחרון, שבו אמרו תיקון שבת, ואותו האולם התגדל והתרחב עתה כל כך, עד ששום בן אדם חי בעמדו ליד הקיר האחד לא יראה את הקיר משנהו, שבע מאות ושני שולחנות עמדו ערוכים, ועל כל שולחן ושולחן עמדו שבע מאות ושתיים מנורות. מסבכיב לכל שולחן שבע מאות ושניים כסאות – כל זה היה ערוך לכבוד השבת. מספר שבע מאות ושניים עולה למספר אותיות שבת! על השולחנות היתה כתובה המלה שבת, ועל הדלת נראו עתה באותיות גדולות המלים: 'ארמון של שבת!'

התחיל הפזמון: 'שלום עליכם, מלאכי השרת', ויצלצל כל האולם לקולות הזמר. השולחנות והמנורות, הכסאות והקירות כולם שרו את דברי שירת השלום. ובכלות ברכת השלום, הביא

הזקן, שעמד על יד הפתח, כד של זהב מלא יין ושתי כוסות של אבנים טובות ויעמידם לפני הזקן הראשי שישב על כסאו. על הכסא ממולו ישב הצדיק האורח. ועל הכד ועל הכוסית ועל כלי השולחנות היתה כתובה המלה 'שבת'. התחיל הזקן הראשי לקדש על היין בקול גדול, עד כי הקירות דיברו עמו. מלבד הזקן המקדש והזקן משרתו והצדיק האורח לא נראה איש באולם. רק בכלות מאמר הקידוש הופיעה אשה באולם, לבושה בגדי שבת וזיוה הופיע יותר יפה מאור השמש, אם כי מסווה היה על פניה.

ויתן הזקן מכוסו בכוס אחר ומאותו הכוס שתתה האשה. ותצא מהאולם ולא נראתה עוד. אבל שומעים היו עניית אמן אחרי כל ברכה וברכה. אחר כך קידש גם הצדיק האורח על היין ויתפלא מאד על טעם היין הנפלא. לא היה היין מהעולם התחתון, אלא מהעולם העליון, או מהיין שנברא בששת ימי בראשית ומשומר לצדיקים לעתיד לבוא.

ולשעת הקידוש הביאו שתים עשרה חלות לפני כל אחד מהמסובים. אחר כך הביאו דגים מבושלים. ואחר כך הביאו אחת עשרה מאות ושמונים מאכלים [וישימום על שולחן הסעודה]. טעם כל מאכל ומאכל אי אפשר לתאר. תשאל אותי, בן אדם חביב, איך אפשר לאנוש לאכול מאכלים כל כך הרבה? ואם גם יטעם אנוש חצי כף מכל מאכל ומאכל לא יסבול זה! ידיד אהוב,

אני אבאר לך: דע, כי לא היו אלה המאכלים גשמיים, כי אם מאכלים רוחניים, כלומר לא היו אלה מאכלים בשביל הגוף, כי אם בשביל הנשמה. מי שיש לו ידיעה בחכמת הקבלה, יכול להבין זאת.

כתום האכילה התחילו לזמר זמירות. וכל העם שהתפלל בבית הכנסת התאספו, עד כי נושבו כל הכסאות מסביב לשולחנות. מה מתוק היה הזמר, זמר של גן עדן – אילו שמע אותן הזמירות אדם חי אחר, היה מת מרוב תענוג.

אחר כך הביא הזקן שעמד מרחוק [על יד הדלת] עוד שני כסאות זהב טהור, משובצים באבנים טובות. ויעמד אותם על יד אותו השולחן, שעל ידו ישב הזקן הראשי ואורחו הצדיק. ויופיעו עתה שני זקנים, ובהופיעם עמדו כל היושבים על רגליהם, וניגשו הזקנים אל הזקן הראשי וינח את ידו על ראשם ויברכם. אחר כך ישבו על הכסאות שהעמידו להם. ואחרי בוא שני הזקנים הללו [נפתחה הדלת ו]באו שנים עשר בחורים וישתחוו לשלושת הזקנים שישבו יחד, ויתנו שלום לאורח. ויגישו לאורחים החדשים יין לקדש עליו ומאכלים לסעוד. אחר כך בירכו ברכת המזון. ואחר ברכת המזון פנה הזקן שעמד על יד הדלת להצדיק האורח ויאמר אליו: "בוא עמדי. ויובילהו לחדר אחר ויצע לו מיטה כבודה ויעמד מים לפניו. וייפרד ממנו בשלום וילך לו. [ויישן הצדיק, ושנתו ערבה לו].

וממחרת הבוקר בא הזקן ששירתו לחדרו ויאמר לו: "קום וטבול." ויוביל אותו להמקווה. ואחרי הטבילה הובילו לבית מדרש שהיה מלא ספרים, כולם כתובים על קלף. וישב הצדיק ללמוד. אחד כך קרא אותו הזקן משרתו לבית הכנסת, ובבואו שמה כבר נאספו כל העם ויחלו להתפלל. החזן והמשוררים עמדו על הבמה וישירו. נעימות השירות הרבות אי אפשר לתאר. אחרי השירות והתפילות הגיע השעה לקרות בתורה. וירא הצדיק האורח, כי מגביהים ספר תורה מהארון, וספר התורה בוער באש, ואיש ישא אותו בידו ולא יישרף. וכאשר הניחו את ספר התורה על העמוד, כל העם נשקו אותו ויקראו: 'תורה קדושה! תורה תמימה! תורת משה אמת!' הצדיק האורח לא יכול להתאפק [ויקם ממקומו] ויקפוץ על הבמה. מה נשתומם: ספר התורה אש בוערת, הקלף בוער והאותיות על הקלף אש שחורה.

קראו בספר התורה ויקראו גם אותו לתורה. אחר קריאת התורה התפללו תפילת מוסף. ואחרי התפילה אמרו כל העם לזקן הראשי: "שבתא טבא! אחר כך קם הזקן הראשי והזקן משרתו והאורח הצדיק וילכו לאולם. קידשו על היין, הביאו לפני כל אחד ואחד שוב שתים עשרה חלות ושאר מיני מאכלים. ולפני ברכת המזון שוב באו כל בני הכנסיה מתמול, וכל אחד ישב על כסאו. ושוב באו שני הזקנים הנהדרים ושנים עשר הבחורים וישירו שירות ותשבחות, ויעלו קולות השירה עד לב השמים. ושוב בירכו ברכת המזון. הגדול משני הזקנים שבאו בירך בראש.

ואחרי סעודת השבת הובילו את האורח הצדיק לגן שעשועים. שם היתה מוכנה מיטה בשבילו. וינוח וייטיב את נפשו מריחות העשבים והפרחים. והנה בא הזקן משרתו ויצג לפניו מים לרחוץ את ידיו ויעמד לפניו סל מלא פירות. ויברך עליהם וישב את נפשו. אחר זה הלך לבית המדרש ללמוד עד תפילת מנחה. ולתפילת מנחה הלך שוב לבית הכנסת ויתפלל עם הקהל כבבוקר. אחר זה הלך לאכול הסעודה השלישית ולסעודה זו באו כל הקהל ויזמרו זמירות עד צאת הכוכבים. ועתה בירך הזקן הצעיר משני הזקנים, שבאו אחר כך, ברכת המזון. תכף עמדו להתפלל תפילת ערבית. ואחרי הבדלה על הכוס הלכו כל העם ויישארו באולם רק הזקן הראשי, הזקן משרתו והצדיק האורח. בכל יום השבת לא דיבר איש עמו דבר, וגם הוא שתק. ומה נפלא היה בעיניו, כי לא האריכו בסעודה השלישית כמנהג הצדיקים. ולא יכול לעצור ברוחו וישאל, מדוע מיהרו להיפרד מיום השבת?

השיבו הזקן ויאמר: "בכאן אסור לשאול שאלות."

ויצו על הזקן המשרת להוביל את האורח לביתו. קשה היה על הצדיק שלנו לעזוב בית מלונו זה. בתוך כך נעלם כל האולם, נעלמו השולחנות.

הזקן הראשי נשיא האולם היה אברהם אבינו, והזקן המשרת היה אליעזר עבד אברהם. האשה שבאה לשתות מיין של קידוש היתה שרה אמנו. שני הזקנים שבאו בתום הסעודה בכל פעם היו

יצחק ויעקב ושנים עשר הבחורים – שנים עשר השבטים, שבטי יה. בית הכנסת וכל חדריו היה מהרקיע השביעי. יין הקידוש היה מהיין המשומר, והמאכלים מסעודת לוייתן המוכנה לימות

המשיח.

זכות אותו צדיק וזכות כל הצדיקים תעמוד לנו לעולם ועד.

(ד, קלב-קלז). סיפור יהודי: "שבת קודש אין גן עדן" (מקוצר). ב"י ו, 62-52, 309. – צפונות, רפה-רפו.