בקהילה גדולה אחת היה עומד ברחוב גדול בית של אבנים. ובבית הזה היה דר בימים קדומים איש אחד צורף בעל אשה ובנים והיתה לו גם אשה אחרת – שדה. ואף היא ילדה לו בנים זרים. והאיש אהב את השדה אהבה יתרה, ונפשו קשורה בנפשה. ולפעמים היה מוכרח לבטל תפילתו ולצאת מבית הכנסת לעשות רצון השדה ההיא.

פעם אחת היה האיש מסדר הסדר בלילה הראשון של פסח, כדרך כל היהודים, ובתוך הסעודה קם מעם השולחן ויצא לבית אוצר קטן סמוך לבית. ואשתו היהודיה החרישה לו והלכה תכף אחריו לראות מה הוא עושה שם. והביטה דרך החור, והנה היה חדר שם, גם שולחן עמד שם מלא כלים של כסף וזהב ומיטה מוצעת עומדת, ועל המיטה שכבה אשה עירומה יפהפיה מאד, ובעלה שוכב עמה במיטה. ותפחד האשה ושבה לבית סרה וזעפה. ואחרי רבע שעה בא גם בעלה וישב במקומו. ואשתו לא דיברה מאומה עד מחר.

ביום המחרת הלכה האשה אל רב העיר וסיפרה לו כל המאורע. וישלח הרב אחרי הצורף, והודה לו, שיש לו גם אשה זרה אשר היא לא מזרע האדם. ויכתוב לו הרב קמיע אחד בשמות קדושים, עד שהוכרח האיש לעזוב את האשה הזרה ההיא מן החיצונים.

ולפני מותו של הצורף באה האשה החיצונית אליו ובכתה לפניו: איך יניח אותה ובניה? והראתה לו פנים שוחקות ונשקה וחיבקה אותו. עד שנתרצה ליתן לה ולזרעה חלק מנחלתו, ונתן לה את המרתף אשר בביתו [למשכן].

לאחר זמן נשתרבבו מלחמות ומתו יורשיו מאשתו העבריה במלחמה [והבית עבר לרשות אחרים], אבל המרתף אשר בבית היה סגור ומסוגר, ולא היה יכול שום אדם להיכנס לתוכו.

ויהי היום ונדחק לשם בחור אחד ואחרי רבע שעה מצאו אנשי הבית את הבחור שוכב על מפתן המרתף מת, ולא היו יודעים סיבת מיתתו. לאחר שתי שנים למות הבחור עלו החיצונים לתוך המטבח. וכשהיו אנשי הבית מכינים מזון לבשל על הכירה, היו מוצאים בקדרה תוך המאכל עפר ואפר, עד שלא היה המאכל ראוי לאכילה. ואחר כך היו החיצונים מתגברים והולכים עד שבאו גם לתוך שאר חדרי הדירה, והיו לוקחים את הכלים והמנורות שהיו שם והיו זורקים אותם על הארץ. לא היו מזיקים לשום אדם, אבל היו מבלבלים את האנשים הדרים בבית, עד שהיו מוכרחים לעזוב את הבית ולעקור דירתם משם. והיתה יללה גדולה בעיר. ויתייעצו אנשי העדה יחד. ויעשו פעולות ‏שונות, ולא הועילו לגרש את החיצונים.

אז שלחו שליח מיוחד אחרי בעל שם מפורסם [‏הוא ר' יואל בן יצחק, ה'בעל שם' מזאמושטש]. ותכף בבואו התחיל להשביע החיצונים בשמות קדושים שיודיעו לו, מאיזו סיבה באו לבית הזה, אשר היא דירה לבני אדם. והחיצונים אין להם רשות לדור במקום ישוב, כי אם במקום הטינוף או במדבר.

והשיבו לו החיצונים, שהבית הזה שייך להם לחלוטין על פי דין ודת התורה, והתרצו החיצונים לבוא לפני בית דין צדק שבעיר ההיא. ואחר יומיים התאספו הדיינים עם הרב בעל השם לדין. והיו יושבים בבית דין, והיו שומעים קולות טוענים, אבל לא ראו שום תמונה. ויספרו הקולות את הדברים האלה על אביהם הצורף, צואתו ומות יורשיו, ושעתה אין לו שום יורש, ושהם, החיצונים, היורשים, ולהם חלק בנחלת אביהם.

השיבו האנשים הדרים בבית, שהם קנו את הבית בכסף מלא מאת באי כוח הצורף, ושהם החיצונים אינם נקראים זרע בני אדם. ועוד זאת, שאמם השדה היתה כופה את הצורף בעל כרחו.

ויצא פסק דין מבית הדין, שאין לחיצונים שום זכות על הבית הזה, שעיקר דירתם היא במדבר ולא בישוב. ואחרי פסק הדין השביע בעל השם אותם, שמוכרחים הם לצאת מהבית ואף מן המרתף למקום יערות ומדברות.

(ד, קכ-קכא). מעשיות מצדיקי יסודי עולם, סי' יב, 15-14; קב הישר, סי' סט, 90-89. ב"י ו, 277-274, 317.