בשנת חמשת אלפים שלוש מאות ושלושים ותשע ליצירה, בעשרים לחורש אדר שני, חלם שמואל, בנו של הרב רבי חיים ויטאל, חלום. והנה היה יום הדין הגדול. והיו רבי עקיבא ואדם

הראשון יושבים בבית אביו ודנים לכל באי עולם, וברוך בן נריה היה השוטר שלהם, והיו מלקין אפילו לגדולים, כי אין איש נמלט מיום הדין.

וישאל בן הרב את העומדים עליהם לאמור: "מדוע אין אבי יושב פה? והנה הוא בעל הבית הזה!"

ויענו ויאמרו לו: "האין אתה יודע, שבאביך נשמת רבי עקיבא, ואם כן כאילו הוא בעצמו יושב פה, ודע," – הוסיפו לאמור לו, "כי באביך גם נשמת אדם הראשון היושב פה."

ויאמר בן הרב: "‏הלא כל הנשמות כלולות הן באדם הראשון!"

ויענו ויאמרו לו: "אינו דומה הדבר, כל שאר הנשמות הן רק כלולות בנשמת אדם הראשון בדרך כלל, אבל אביך הוא אדם הראשון בעצמו, מהיות מובחר ומשובח שבו."

(ד, קה-קו). שבחי ר' חיים ויטאל, סוף.