חלם הרב רבי חיים ויטאל, שהיה מנהג כל ישראל להביא גופו של משה רבנו עליו השלום לבתי כנסיות, אם אחת לשבע שנים או אחת בשנה, והיה יום חג שמחת תורה, והביאו גופו של משה לבית הכנסת בצפת והיה ארכו קרוב לעשר אמות. ויכינו שולחן ארוך בעבורו ועליו הניחו את גופו של הנביא. והנה היה הגוף כאשר הביאוהו מלובש במלבושים, אבל כאשר השכיבוהו על השולחן, נשתנה ממה שהיה לספר תורה ממש, ולא היה נגלל ‏אלא שטוח לארכו, כאיגרת ארוכה מוטלת לאורך השולחן, וכתובות בה כל פרשיות התורה מן 'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל'. –

והיה יושב חכם הקהל אצל ראשו והרב לרגליו. אמר החכם: "‏הביאו מלבושים להלביש את גופו של משה." והנה גוף משה חזר מספר תורה להיות גוף כמו שהיה, וילבישוהו ויחגרוהו.

אמר הרב בלבו: "מתגאה הוא החכם שיושב לבדו לראשו של משה ואותי הושיב לרגליו." אבל חזר ואמר: "מכל מקום אני ראוי לשמוח, כי אני ישבתי סמוך להפרשה האחרונה מספר התורה, שיש בה מפטירת משה רבנו, וזה יורה שיש אחיזה ודביקות לנפש משה רבנו עם נפשי."

הדבר היה בשנת חמשת אלפים שלוש מאות וארבעים ליצירה.

(ד, קה). שבחי ר' חיים ויטאל.