בצפת, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, היה בחור אחד בן אחותו של רבי יהושע רופא זכרונו לברכה, והוא היה בן שמונה עשרה שנה והיה לומד בישיבה.

פעם אחת הסתכל בו הרב רבי יצחק לו‏ריא ואמר לאביו: "בנך יש בו רוח אחד."

והשיב אבי הבחור: "חס ושלום, שיהיה בו רוח!"

אמר לו הרב: "אתה תראה, שכדברי כן יהיה."

ולא היו ימים מועטים, עד שנתגלה הרוח והתחיל לבצבץ בהבחור. ובאו והודיעו להרב. ושאל הרב את הרוח: "‏באיזה אופן באת להבחור?"

והשיב לו הרוח: "העניין כך הוא: כשהייתי ברומי הייתי דר עם עני אחד, שהיה מתפרנס מהצדקה,

ולא היה בביתו לחם ומזון. וביקש העני ממני, שאני אתן לו לחם, ולא הייתי רוצה ליתן לו. ומת העני הנזכר לנגד עיני מחמת הרעבון. ולכן," אמר, "בית דין של מעלה גזר עלי שאמות יען כי המתי את העני. וכן היה. לא עברו ימים מועטים ובאו עלי גזלנים והרגו אותי. ואחר ההריגה באתי אל הבחור הזה."

וגזר עליו הרב, שלא יעשה שום היזק להבחור.

והשיב הרוח: "אם תרצה, שאצא מהבחור, אעשה תנאי עמך והוא, כי אחר צאתי מכאן לא יראה זה הבחור פני נקבה במשך שלושה ימים. ואם יעבור על התנאי, אהרגנו."

ויצא הרוח.

וציוה הרב רבי יצחק לוריא לעשות שמירה להבחור, שיהיה יושב בבית המדרש, ולשבת יניחו אותו לצאת מבית המדרש, ולא תבוא שום אשה לבית המדרש, כי הרוח אורב לו על התנאי

שעשה עמו. ובתוך כך הלכו שומריו להכין צרכי מצוה והניחו להבחור יחידי בבית המדרש. ובתוך כך באו אמו של הבחור ודודתו לבית המדרש לראותו. וכשראו אותו נשקו אותו. ובאותה שעה בא הרוח וחזר אל הבחור ונכנס בו וחנקו.

ומפני יראת השררה, שלא יאמרו, שהיהודים הרגו אותו, עשה קפיצת הדרך על שני קנים והלך עם תלמידיו לטבריה ברגע אחד.

(ד, צז-צח). קב הישר, סי' מ, 56.