ביום אחד בא לפני הרב רבי יצחק לוריא, זכרו לטוב, תלמיד אחד, הרב יעקב אבואלעפיה, וקידמו הרב ואמר לו: "אתה רוצה ללכת למצרים ומבקש ממני שאכתוב לך כתב לתת בידך."

ואמר התלמיד: "הן."

אמר לו הרב: "לך לשלום ודע שיש הכרח גדול בהליכתך."

אמר לו התלמיד: "מהו ההכרח, אחרי שאין אני הולך בשליחות-מצוה?"

אמר לו הרב: "בחזרתך תדע ההכרח."

מיד כתב לו הכתב ונתן לו ואמר לו: "מהרה חישה ללכת לדרכך."

וכן עשה התלמיד. ויקם וילך מצרימה, לתכליתו הוא, ועשו לו שם נדבה חשובה לכבוד הרב. והיה רצונו לשוב בדרך ברכיבה על הגמלים.

אמר לו אהובו: "למה לך לרכוב על הגמל, שהוא קשה עליך, ושכור לך נושא-אדם [חמור] ולך בנחת עם רוכבי-סוסים."

וכן עשה ויצא בשיירה.

ויהי היום נחו רוכבי הסוסים כמנהגם וגם החכם הזה עמהם. ומיד נפלה עליו תרדימה ויישן, וקמו כולם ללכת. וכשקם הרב לא מצא שום אדם ויחרד והתחיל לרוץ אורח והיה בצער גדול. וסמוך לערב ראה חורשים באדמה מרחוק, שמח ואמר: "אלך עמהם."

וירץ לקראתם ויבוא אל המקום. וישב שם מעט וראה שהחורש היה מכה השוָרים באכזריות. עוד מעט ראה, שנהפך החורש לשור והשור נעשה אדם ואסרו בעול והתחיל להכותו וכן על זה האופן היו עושים חליפות. ונבהל החכם הזה ולא היה לו מקום לברוח, שלא ידע הדרך והיה בצער גדול, כי לא נעשתה מחשבתו. וכשבא השמש נעשו שלשתם החורש והשוָרים בני אדם ונתנו קולם בבכי ודיברו עמו ואמרו לו: "‏ברוך הבא, כבודו מצפת?"

אמר להם: "הן."

אמרו לו: "הרב אשכנזי יושב בצפת?"

אמר להם: "הן."

אז נפלו לפני רגליו ובכו לפניו, וגם החכם בכה עמהם. ויאמרו לו: "ראה כבודך בצערנו?"

ויאמר: "כן."

אמרו לו: "למען יי רחם עלינו, בני ישראל אנו וכשתלך ותשוב לצפת, לך תכף אל הרב והתחנן לפניו, שיתקן אותנו, שאין אנו יכולים עוד לסבול הצרות."

ויאמר החכם: "כן אעשה כדברכם."

והשביעוהו שבועה חמורה, שכל תיקון, שיאמר לו הרב, שיעשהו. ואז לקחוהו ונתנוהו בשיירה כהרף עין, ותשב רוחו אליו.

וכשבא לצפת בא תכף לפני הרב, רבי יצחק לוריא, והרב קידמו ואמר לו: "בעבור השוָרים אתה בא אלי. ידעתי את הדבר. מחר בוא אצלי."

וכן עשה, ויבוא אליו התלמיד ביום המחרת וכתב לו הרב כל התיקונים והסיגופים, שהיו צריכים

לעשות וימלאו אחריהם, עד שתוקנו אותם האנשים, ובאו לאותו החכם בחלום ואמרו לו: "תנוח דעתך, כאשר נחה נפשנו מאותו היום שהתחלת לעשות התיקונים האלה. [עוונם היה שהשחיתו פאת ראשם, כי 'כל המקיף פאת ראשו מתגלגל בפר']

(ד, צח-צט). ספר המעשיות (בגדד), סי' פא, 57-56 (מקוצר); שבחי האר"י, 13.