סיפור ראשון (הדיבוק בפירארה)

וכתב הרב רבי אליעזר אשכנזי בספרו חלק מעשה בראשית:

‏גם בשנת של"ז לפ"ק באה הגדה מפורסמת מפי אנשים ונשים ומפי עוללים ויונקים. והיתה הגדתם בלתי מתחלפת, כולם באופן אחד שווה, כי זה ראיה לאמיתות העניין.

והיה סיפורם, שבעיר פירארה היתה אשה עבריה נופלת נרדמת, וקול יוצא מגרונה, ושפתיה בלתי נעות, והקול מדבר.

וכאשר ישאלוהו: "מי אתה?" הוא משיב: "אני נכרי פלוני. שבתי במקום פלוני." והיה נותן כל סימניו, עד שכל השומעים היו מכירים הנכרי ההוא שלפני זמן מועט מת. והיו שואלים אותו: ‏היאך נכנס בגוף האשה ההיא? היה משיב: כך וכך נכנס ובמקום פלוני. - - -

סיפור שני (האלמנה בצפת)

מעשה שהיה בזמן הרב הקדוש והטהור המקובל האלוהי רבי יצחק לוריא אשכנזי זכרונו לברכה, בעיר צפת באשה אחת אלמנה, שנכנס בה רוח אחד וציער אותה צער גדול ורב עד למאד. ונכנסו בני אדם ודיברו עמו, והוא, הרוח, השיב לכל אחד ואחד על מה ששאל לו. ובין כך נכנס חכם אצלו, והיה ‏שמו רבי יוסף ארזין, תלמידו של רבי יצחק.

אמר לו הרוח: "ברוך הבא, אדוני מורי ורבי! אינו זוכר אדוני, שהייתי תלמידו זמן רב במצרים? ושמי פלוני ושם אבא פלוני מיושבי מצרים?"

ובראות קרובי האשה את צערה וכאבה הגדול עד למאד, הלכו אצל החכם רבי יצחק לוריא וחילו פניו, שיוציא זה הרוח מן האשה. והיות שלא היה לו פנאי באותה שעה, שלח את תלמידו רבי חיים ויטאל ומסר לו כונה בשמות וציוה לו שיגזור עליו נידויים וחרמים ויוציאנו בעל כרחו.

וכיון שנכנס רבי חיים, מיד הפכה האשה פניה ממנו לכותל.

אמר לו רבי חיים: "רשע, למה הפכת פניך ממני?"

השיב לו הרוח ואמר: "איני יכול להסתכל בפניך, שהרשעים אינם יכולים להסתכל בפני השכינה."

מיד גזר עליו רבי חיים, שיהפוך פניו. מיד עשה כן.

‏ותכף שאל אותו רבי חיים ויאמר לו: "מה חטאת שהענישוך עונש גדול וחמור כזה?"

והשיב לו ואמר: "חטאתי באשת איש והעמדתי ממזרים, והנה זה לי עשרים וחמש שנה, שאני הולך נע ונד בארץ ואין לי מנוחה, כי שלושה מלאכי חבלה הולכים עמי אל כל המקומות אשר אני הולך ומענישים אותי ומכים אותי ומכריזים לפני: 'ככה ייעשה לאיש אשר הרבה ממזרים בישראל!' ואמר הרוח למורנו רבי חיים: "אינך רואה, אדוני, איך עומד אחד על ימיני ואחד על שמאלי ומכריזין, והשלישי עומד ומכה אותי מכות מוות?"

אמר לו רבי חיים: "והלא אמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'משפט רשעים בגיהנום שנים עשר

חודש!' [עדיות כ, י]"

השיב לו: "פירושו הוא, לאחר שסבלו כל ענשם חוץ מגיהנום, אזי מכניסים אותם בגיהנום, ושם עומדים ומלבנים ומכבסים אותם כדי להוציא מהם כל כתמי הנשמה, כדי שיהיו מזומנים ליכנס לגן עדן. משל לרופא מומחה, שנותן בתחילה סממנים קשים וחריפים על גבי המכה האוכלים הבשר החי, ואחר כך הוא נותן על המכה משיחות ואיספלניות הטובות המקררות והמגדלות הבשר כבראשונה. כך הוא עניין הגיהנום, כי צער של גיהנום אינו אלא חלק אחד מששים חלקים שסובלת הנפש החוטאת קודם כניסתה לגיהנום."

‏ושאל אותו רבי חיים: "איך היתה מיתתך?"

והשיב לו ואמר: "מיתתי היתה בחנק, שאף על פי שארבע מיתות בית דין בטלו, דין ארבע מיתות לא בטלו, ואני כאשר יצאתי מאלכסנדריאה של מצרים בספינה ללכת לעיר ראשיט, פגעה ספינתי במקום שנכנס הנילוס בים, ושם טבעה הספינה ונטבעתי בתוכה."

אמר לו רבי חיים: "ולמה לא אמרת הוידוי בשעת יציאת נפשך?"

השיב לו הרוח: "לא היה לי פנאי להתודות, כי תכף חינקו אותי המים."

ושאל אותו הרב: "מה נעשה בך אחר יציאת נשמתך מגופך?"

השיב לו הרוח ואמר: "תדע, כי נודע הדבר בראשיט על טביעת הספינה, ותכף יצאו היהודים מראשיט על שפת הים והוציאו את כל היהודים אשר טבעו בספינתי וקברו אותנו. תכף ומיד כשהלכו היהודים מבית החיים, בא מלאך אחר אכזרי, ושבט של אש בידו, והיכה בשבט על קברי. מיד נבקע הקבר מן ההכאה הגדולה. מיד אמר לי אותו המלאך: 'רשע! רשע! קום בדין!' לקח אותי ושמני בכף הקלע וקלע אותי בפעם אחת מן עיר ראשיט עד לפני פתחו של גיהנום שבמדבר. ואני בנפילתי שמה לפני הפתח של הגיהנום, יצאו מן הגיהנום אלף אלפי נפשות של רשעים הנידונים בגיהנום, וכולם צעקו כנגדי וקיללו אותי ואמרו לי: 'צא צא, איש הדמים, צא מכאן, רשע עוכר ישראל. אין אתה כדאי עדיין ליכנס פה, עדיין אין לך רשות ליכנס לגיהנום'. ‏אזי הלכתי מהר להר ומגבעה לגבעה, ואלו שלושת מלאכי חבלה הולכים עמי תמיד ומכריזים לפני ומכים אותי תמיד. ובכל עת ורגע פגעו בנו מלאכי חבלה אחרים, גם רוחות רעות, ובשמעם הכרוז אשר מכריזים לפני, הוסיפו להכות אותי גם הם. זה מושך אותי אצלו מכאן וזה מושך אותי אצלו מכאן, עד שמתפקקין כל חוליות נשמתי. וכן הלכתי נע ונד בארץ, עד שבאתי להורמיז, והיא עיר גדולה קרובה לארץ הודו מן בבל והלאה, והיתה כונתי ליכנס לאיזה גוף של יהודי, כדי להינצל מאלו המכות והצרות, וכיון שראיתי אותם היהודים שהם רשעים רעים וחטאים ליי מאד, בועלי גויות ונידות ושאר עבירות, ולא יכולתי ליכנס בשום אחד מהם מרוב רוחות הטומאה ששוכנים בתוכם ובסביבותיהם. ואם הייתי נכנס בתוך אחד מהם, הייתי מוסיף טומאה על טומאתי ונזק על נזקי.

‏ובכן חזרתי והלכתי מהר אל גבעה ומגבעת אל הר, שנים רבות, עד שבאתי למדבר יהודה, ושם מצאתי איילה אחת מעוברת, ומרוב צערי נכנסתי בה, וזה היה אחר שבע שנים שעברו עלי צרות ורעות רבות. וכאשר נכנסתי בגוף האיילה הזאת, היה לי צער גדול עד למאד, לפי שנפש האדם ונפש הבהמה אינן שוות זו לזו, שזו הולכת זקופה וזו הולכת רבוצה. וגם הנפש של הבהמה מלאה זוהמה ומאוסה, וריחה רע לפני נפש האדם... ועוד שהיה לי צער גדול מהעובר שבמעיה, וכן האיילה היה לה צער גדול עד למאד, מחמת ששלוש נפשות אינן יכולות לעמוד יחד. וצבתה בטנה מחמת נפשי ורצה בהרים ובסלעים מרוב צערה, עד שנבקע כרסה ומתה. ‏אזי יצאתי משם ובאתי לעיר שכם שבארץ ישראל, ונכנסתי בגוף של כהן אחד יהודי, ותיכף שלח אותו הכהן אחרי

הקדושים והגלחים של הישמעאלים, ולרוב הלחשים של כוחות הטומאה והקמיעים אשר תלו בצוארי, לא יכולתי לעמוד ולסבלם ויצאתי משם."

ותכף ומיד אמר לו הרב: "כלום יש ממשות בכוחות הטומאה להרע או להיטיב?"

אמר לו: "לא, אלא שבשביל שהגלחים הכניסו בהשבעתם כל כך רוחות הטומאה בגוף אותו

היהודי הכהן עד שראיתי, שאם אוסיף לעמוד שם, יתדבקו בי כל אותן הרוחות, לכן לא יכולתי לעמוד עמהם, ותכף ומיד ברחתי משם ובאתי לצפת ונכנסתי בגוף האשה הזאת, וזה לי היום עשרים וחמש שנה שאני הולך בזה הצער."

אמר לו הרב: "עד מתי יהיה לך הצער הזה? וכי אין לך תקומה?"

השיב לו הרוח ואמר: "עד שימותו הממזרים אשר הולדתי. כי כל זמן אשר הם חיים וקיימים, אין לי תקנה, וכל העם אשר היו שם, עם רב עד מאד, בכו כולם הרבה בכי, כי נפל פחד הדין עליהם, ונעשתה התעוררות גדולה בכל המדינה מאותו המעשה."

אמר לו הרב: "מי נתן לך רשות שתיכנס בגוף האשה הזאת?"

השיב הרוח ואמר: "לנתי לילה אחד בביתה, ובאשמורת הבוקר קמה זאת האשה ממיטתה ורצתה להוציא אש מן האבן ומן הברזל, והסמרטוט השרוף לא רצה לאחוז בו הניצוצות ולא ‏עלה בידה. ונתכעסה והשליכה הברזל והאבן מידה לארץ בכעס ואמרה: 'תהא לשטן!' ומאותה מלה של השטן היתה לי רשות ליכנס בה, כי מלאכי החבלה נתנו לי הרשות הזאת."

אמר לו הרב: "וכי בשביל זה העוון נתנו לך רשות ליכנס בגופה?"

השיב הרוח ואמר: "זאת האשה אין תוכה כברה, כי היא אינה מאמנת כלל ביציאת מצרים, ובליל פסח שכל ישראל שמחים ואומרים הלל ומספרים ביציאת מצרים, היא בעיניה הבל והיתול וצחוק וחושבת בלבבה, שמעולם לא היה הנס הזה."

מיד אמר הרב לאשה: "מאמינהאת באמונה שלמה, שהקדוש ברוך הוא ברא שמים וארץ ובידו היכולת לעשות כל אשר חפץ, ואין מי שיאמר לו: מה-תעשה?"

השיבה היא ואמרה: "הן, אני מאמינה בכל."

אמר לה הרב: "מאמינה את, שהקדוש ברוך הוא הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים?"

השיבה היא: "הן."

אמר לה הרב: "מאמינה את בכל זה באמונה שלמה ואת חוזרת בתשובה ומתחרטת על הראשונות?"

אמרה היא: " הן." והתחילה לבכות.

מיד גזר הרב על הרוח נידוי, שיצא, וגזר עליו שלא יצא דרך שום איבר כי אם דרך האצבע הקטנה שברגל שמאל. גם כיוון הרב בשמות שמסר לו רבו. מיד נתנפחה האצבע הקטנה ונעשתה כלפת, ויצא דרך שם ופרח לו. ואחר כך בא הרוח כמה לילות בחלוני הבית ובפתח להבהיל את האשה. וחזרו קרובי האשה אצל החכם רבי יצחק לוריא. מיד חזר ושלח את תלמידו רבי חיים הנזכר לבדוק את המזוזה, אם היא כשרה אם לאו.

והלך ומצא את הפתח בלא מזוזה כלל. מיד ציוה הרב לקבוע מזוזה בפתח. ויעשו כן. ומהיום ההוא והלאה לא חזר הרוח.

עד כאן המעשה.

סיפור שלישי

... לכן הסכמתי להעלות על ספר, כדי לזכות אחרים, מה שעבר לפני היום [י"א לאדר ראשון השל"א ליצירה] על אודות אשה אחת, שנכנס בתוכה רוח איש מישראל.

וזה אינו חלום אלא בהקיץ לעין כל. נמצאתי בקיבוץ רב, שהיו שם קרוב למאה אנשים ומהם בעלי תורה, ראשי קהילות. ויגשו אל האשה שני אנשים יודעים השבעות ועניינים רבים, כדי שידבר הרוח בתוך האשה, ועל ידי עשן, אש וגפרית שהיו מכניסים לתוך הנחיריים שלה, היתה האשה כמובטלת, שלא היתה מרחקת עצמה ואפילו את ראשה לא מצד האש ולא מצד העשן. ועל ידי ההשבעות היה הקול מתחיל להישמע, קול עבה ונמשך כשאגת אריה וקול שחל, בלי שום נענוע לשון ופתיחת שפתיים. וכשהתחיל זה הקול להישמע, היו שני האנשים הנזכרים מחזקים ומחממים עצמם בזריזות ובחריצות לעשות מה שהיו עושים במהירות, והיו מתקוטטים ומדברים כנגדו בקולי קולות ואומרים לו: "רשע, תדבר ותאמר, מי אתה, בלשון ברורה!"

ואז היה הקול מתגלה לכל, כי הוא כקול בני-אדם.

וחזרו לומר לו בקול גדול ועל ידי כל הנזכר: "מה שמך, רשע?"

והיה משיב: " פלוני."

"והכינוי?"

והשיב: "פלוני."

ושאלו לו: "מהיכן נדע, שאתה פלוני?"

והשיב, שנפטר בטריפולי ושהניח בן אחד ושמו פלוני, ושהיו לו שלוש נשים, ושם הראשונה פלונית ושם השניה פלונית ושם השלישית פלונית. ומהשלישית נפטר והיא נשואה כעת לפלוני. ועל כל הסימנים שאמר, דיבר נכונה וקושט אמרי אמת. ואז הכרנו כל הנמצאים שם, כי הרוח הוא המדבר. ושאלו אותו: "על איזה עוון אתה מתגלגל בעולם גלגילים כאלה?"

השיב: על עוונות רבים שעשה בחייו.

וחזרו לשאול ממנו שיפרוט אותם.

אמר, שאינו רוצה, כי מה תועלת בדבר?

ואז הפצירו בו הרבה, שיזכיר לפחות את העוון הגדול שבכולם.

וענה ואמר, שהיה מין אפיקורוס ושהיה מדבר נגד תורת משה רבנו עליו השלום.

ושאלו לו: "ועתה, מה אתה בדעת זו?"

והשיב כמתאנח בקול מר צועק וסוער ואמר: "אני מכיר שחטאתי, עוויתי, פשעתי." ושאל מחילה מהקדוש ברוך הוא ומתורתו התמימה על רוב עוונותיו.

ואז התחילו שני האנשים להפציר בו ולהכריחו, שיצא מתוך האשה וילך למקום מדבר שמם. ועוד אמרו לו, שיבקשו עליו רחמים ויתקעו בשופר שלא ילך יותר בגלגול זה. ואמרו לו: "התרצה שיבקשו רחמים ויתפללו עליך ויתקעו בשופר?"

השיב: "מי יתן!"

שאלו לו: "מי יתקע בשופר?"

אמר: "החכם כבוד הרב רבי שלמה אבן אלקבץ."

השיב החכם, שאינו יכול. חזרו לומר לו: "תבקש אחר."

אמר: "יהיה החכם כהן הרב אברהם לחמי."

ושאלו עוד: "מי יתפלל עליך?"

השיב: "יהיה הרב אליהו פלקון."

ואז ‏אמרנו שלוש ארבע פעמים אל מלך ויעבור ובקול שופר ונעשה הכל כפי גילוי רצונו.

אז אמרנו לו פעם שנית שיצא, כיון שעשו לו רצונו.

השיב: "יעבור זמן מועט ואז אצא."

ושאלו לו: "תרצה שנעשה לך איזה תיקין לנפשך?"

השיב ששום תקנה אינה מועילה.

אמרו לו: "תרצה, שיאמר בנך קדיש או שילמד תורה?"

השיב, כי לא יועיל לו כלום ובנו אינו כדאי ללמוד תורה.

ושאלתי לו על עניין חיבוט הקבר.

והשיב אחד מהיושבים שם: "זה ודאי שלא נכנס לתוך הקבר מעולם."

אז אמר הרוח וכאש דבריו: "נכנסתי ביום הקבורה ובאותו הלילה הוציאוני ולא נכנסתי עוד. ומאותו העת שהוא ל"ג שנה, שאני הולך מהר אל הר ומגבעה אל גבעה לא מצאתי מנוחה בשום מקום אלא שבמשך הזמן נמצאתי בשכם ונכנסתי גם כן לתוך אשה אחת ובאה לכאן והוציאוני על ידי כל הכתוב לעיל, אלא ששמו עליה תכף קמיעות ולא יכולתי לחזור אליה."

וכל זה אמת ממה שידענו מפי אחרים, כי כן היה.

ואחר כך אמר הרוח: "הייתי משוטט בעיר להיכנס בבתי כנסיות, אולי אמצא מנוח ומרגוע לנפשי, ולא הניחוני להיכנס בשום בית כנסת."

ושאלו אותו: "מי היו המעכבים?"

אמר: "החכמים."

וחזרו לשאול לו: "חיים היו, או מתים היו?"

אמר: "מתים, והיו דורסים אותי והיו אומרים לי: 'צא, רשע, מכאן!' " –

(ד, צב-צז). א: נשמת חיים, ג, סי' י, 108. ב"י ו, 108-107, 310. – ב: עמק המלך, שער תיקוני התשובה; נשמת חיים, ד, סי' כ, 73-72; שערי האמונה, 50-49; חמדת הימים, ג, 24; עושה פלא, ב, 55. ב"י ו, 305-300‏, 319 ‏. – ג: נשמת חיים, ג, סי' י, 100-99.