בימי הרב הקדוש רבי יצחק לוריא היה איש חסיד אחד ושמו רבי אברהם. והוא היה איש עשיר גדול וידו היתה פתוחה לאביונים. ואשתו היתה עוסקת במשא ומתן. והיה דר בשכונת החסיד ‏העשיר איש יהודי אחד, שהיה עוסק במשא ומתן עם אשתו.

ויהי היום ובא על אותו השכן חלי קשה ונפל למשכב. ויוצא ממון רב לרופאים ולא היתה תרופה למכתו וימת ביסורים קשים ומרים.

אחרי כמה שנים נגלה כלב שחור מכוער מאד ותמיד היה מסבב את ביתו של החסיד, והיו האנשים מפחדים ממנו, כי פניו כפני מזיק. היו מגרשים אותו במקלות מביתו של רבי אברהם והוא היה חוזר ובא. ותמיד כשהיה משכים החסיד לבית-הכנסת היה מוצא אותו הכלב השחור עומד אצל הדלת וממתין. וכשנפתחה הדלת, היה רוצה לדחוק את עצמו אל הבית. רבי אברהם היה מגרש אותו ומצווה לנעול הדלת, ואף על פי כן היה חוזר הכלב לבוא.

פעם אירע, שיצא החסיד בהשכמה מביתו ושכח לנעול את הדלת של הבית וחדר בית החורף. ותכף דילג הכלב לבית וקפץ מחדר לחדר, עדר שהגיע לחדר ששם שכבה במיטה אשת החסיד וישנה. ויקפוץ הכלב על המיטה וינשך אותה נישוכים הרבה ויעשה בה פצעים וחבורות ויברח ולא נראה עוד.

ותצעק האשה בקול מר ויישמע קולה בבית הרב רבי יצחק לוריא זכרונו לברכה. ויבוא בעל האשה ושאר אנשים אל הרב לשאול אותו לפשר הדבר. וישב הרב, כי האשה פיתתה את השכן בפיתוי דברים ובנתינת מעות, כי ישככ אצלה דרך אישות. ובזה הכלב השחור באה נשמתו ועשה נקמה בה. אחר כך השביע את האשה, שתגיד האמת, והודתה. ביקשה לעשות תשובה ומתה בתוך תשובתה. ויש אומרים, כי אותו חסיד גירשה מביתו.

(ד, צא-צב). ספר המעשיות (בגדד), ס' צה, 69-68; קב הישר, סי' לד, 71; חמדת הימים, ד, 56. ב"י ו, 111-110, 310. (= סי' 326).