סיפור ראשון (האצבע)

מעשה שהיה בצפת, תיבנה במהרה בימינו, שיצאו קצת בחורים לטייל בשדה, ובעוד שהם יושבים ראו אצבע נכנסת ויוצאת בקרקע.

אמר אחד מהם בדרך שחוק: "מי יתן טבעתו באצבע לשם קידושין?"

קם אחד מהם ונתן טבעתו באצבע – ונתכסתה האצבע עם הטבעת. וירדו כולם וישובו העירה. וברוב הזמן נשכח הדבר.

לאחר ימים שידך הבחור בתולה אחת. ובהגיע זמן הנישואין נתקבצו הקהל לשבע ברכות. והנה אשה צועקת לאמור: "מה מום מצא בי החתן, שרוצה לישא אחרת, אחר שקידשני? לכן

אם תעשו לי דין-תורה, מוטב, ואם לאו, אהרוג החתן והכלה. והרי הטבעת בידי."

והראתה אותו לכל והכירוה, שיש שם החתן חקוק בה. מיד לקח אבי הכלה את בתו וילך לביתו, ונהפכה השמחה לאבל ונשארה הצועקת עם החתן.

וישלח הרב [ר' יצחק לוריא] אחרי החתן ודיבר עמו ביחוד: "רצונך לישא את השדה או לאו? ולא תירא, שאני אצילך ממנה!"

אז השיב הבחור: "מי הוא השוטה, אשר יחפוץ לישא שדה? ומה אעשה לרוע מזלי? והלואי אותו היום נשברה רגלי ולא הלכתי לטייל."

אמר לו הרב: "שב."

וציווה לשמש, שיזמין השדה לידון לפניו.

וילך השמש ויחפש אותה בכל הבית ולא מצאה. ויחזור לפני הרב ויאמר: "לא מצאתיה."

ויאמר לו הרב: "בבית היא ומפני הפחד נעלמה ממך. לכן תחזור ותגיע לסולם ותאמר: שליח

הרב אני, אם תבואי, מה טוב, ואם לאו, יחרים אותך ואת משפחתך!"

וכן עשה.

ויהי ככלותו לדבר, והאשה ירדה ותלך אחרי האיש ותבוא לפני הרב. ויאמר לה: "מה לך עם בחור זה? לכי והינשאי לשד כמותך!"

וענתה האשה: "כך הוא הדין? אחר שקידשני, יכולה אני לינשא לאחר?"

אמר לה: "אלו קידושי-טעות הם, שלא ראה פניך ולא ידע שאת שדה, ובדרך שחוק נתן טבעתו בידך."

ואפילו הכי היתה משיבה לו על כל דבר. עד שגער בה הרב ואמר לה: "אף על פי שאין הדין כך, אעשה שיתן לך גט, ואם לא תרצי לקבל, אחרים אותך ואת כל אשר לך!"

מיד קרא לסופר וכתב לה גטה וקיבלה. והשביע אותה בחרם חמור, שלא תעשה נזק לא לחתן ולא לכלה ולכל מה שיש להם. ותלך השדה.

ושלח הרב אחרי אבי הכלה ועשה שיחזיר לו ארוסתו. וכן עשה.

סיפור שני (הקנה)

היה איש אחד שילדה לו אשתו ששה בנים, ובכל יום ששי ללידה נעדר הילד. ויהי כי ילדה לו אשתו את הבן השביעי ויצר לו, ויגד לו רעהו על צדיק אחד אשר נסתר ביער. וילך האיש אל היער ההוא וימצא שם אדם אחד הולך לעומק היער; וילך אחריו. ויבן ממעשיו, כי זהו החסיד. ויגש אליו ויתנפל לפניו בבכי ותחנונים ויספר לו את כל הקורות אותו עם בניו, ואיך הוא בדאגה על אודות בנו הנולד.

שאל אותו הרב לאמור, ‏אם קידש בתולה אחת לפני נשאו את אשתו.

ויאמר האיש, כי כזה לא עשה מעולם.

השיב הרב: אף על פי כן שים לבך לזכור ראשונות.

ואז נזכר האיש, כי בימי נעוריו היה רוחץ בנהר, ובאמצע הנהר היה אי קטן, שבו היה גדל קנה וסוף; ובהגיעו אל האי הסיר בשחוק את הטבעת מעל ידו וישם אותה על קנה אחד

ויקרא: 'הרי את מקודשת לי!' ואחר זה נעלמה הטבעת מעל הקנה, ולא שם לבו לזה עד היום הזה.

אמר לו הרב: "על יד אותו הקנה עמדה שדה אחת, ואותה קידשת; והנה היא לוקחת נקם מילדיך."

ויצו עליו לכתוב גט פיטורין, לילך למקום הנהר ההוא ולהשליך את הגט לתוכו ולקרוא בקול שלוש פעמים: 'רב פלוני מפקד עליך שתקבלי את הגט.'

ויעש האיש כדברי הרב. ויקם וילך אל מקום אותו הנהר, וגט בידו. הוא אך השליך את

הנייר וקרא את הדברים, והנה יד פשוטה מהנהר קיבלה אותו.

משם שב האיש תכף לבית, וימצא את אשתו והילד בריאים ושלמים, ויכנס את הילד בבריתו של אברהם אבינו בשמחה ובחדוה.

(ד, פט-צא). א: ספר המעשיות (בגדד), סי' עט, 53; שבחי האר"י, 9. ב: נפלאות הצדיקים, 14. ב"י ו, 274-270, 317. (= סי' 327).