איש היה בארץ הצבי, ושמו רבי שלמה זכרונו לברכה. והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע. ויהי היום, ונשאר בבית הכנסת לבדו עומד ולומד, ונגלה אליו אליהו הנביא זכרונו לחיי העולם הבא ויאמר לו: "דע ששליח יי אני אליך לבשרך, שאשתך תהר ותלד לך בן, וקראת שמו יצחק, והוא יחל להושיע את ישראל מיד הקליפות, ועל ידו יתוקנו כמה נפשות, שהן בגלגול ויגלה סודות התורה, שהם סתומים, ופירוש ספר הזוהר, ושמו יצא בכל העולם! לכן היזהר והישמר, שלא תמול אותו, עד שאבוא אני ואהיה סנדק הילד."

‏ויהי ככלותו לדבר נעלם ממנו. ונשאר רבי שלמה כל היום בנית הכנסת בוכה ומתפלל ליי וכך היה אומר: "רבונו של עולם! קיים הבשורה שבישרתני, ואף על פי שאיני הגון וכדאי, למענך עשה ולא למעני, ואל יגרמו עוונותי לבטל ממני הבשורה אשר בישרתני!"

ובלילה הלך לביתו, ולא גילה הסוד אפילו לאשתו. וידע שלמה את אשתו, ותהר ותלד בן, ונתמלא כל הבית אורה. וישמח האיש ביוצא מחלציו.

וביום השמיני הוליכוהו לבית הכנסת למולו, כמנהג, ואביו היה מסתכל בבית הכנסת בכל ארבע פינותיו לראות אם בא אליהו זכור לטוב, כאשר אמר, ולא ראהו. וכל העם אצים לאמור: "גש החזק בבנך למולו!"

והוא השיב, שעדיין לא באו כל קרוביו. ועברה בזה כשעה, ואליהו לא בא. ואז דיבר במרירות נפשו ויאמר בלבו: אחר שאליהו לא בא, עוונותי הטו אלה, שלא נתקיימה בי הבשורה.

עד שהיה בוכה, והנה נגלה אליהו ויאמר: "לא תבכה, עבד יי, קרב המזבח ועשה את עולתך, שכולה כליל לאישים, ושב על כסאי, ואני אמול את הילד. ונתעכבתי לדעת: התשמור מצותי אם ל‏א?"

ואז לקח אליהו הילד מיד האשה וימל את הילד, ולא ראהו איש זולתי אביו. ותיכף בהגיע הילד לביתו נתרפאה מילתו כבן שנימול מכמה שנים. ויגדל הילד וייגמל. ומיד הוליכוהו לבית הספר, ותיכף למד יותר מהילדים אשר בגילו.

(ד, פה-פו). שבחי האר"י, ב. ש"א, 198. – צפונות, רפג ("הלידה"). כל מאמרי מי"ב, רצה ("סיפורי נפלאות", א).