היה היה בעיר אחת רב אחד שמתה עליו אשתו וישב ערירי. הוא היה גדול וצדיק גדול, וגם כל בני העיירות הרחוקות, כשהיו דין ודברים ביניהם, היו נוסעים אליו למשפט. וכאשר היה דן כן עשו, כי היה דן בצדק.

ואיש חייט פשוט אחד היה יוצא ונכנס בבית הרב. החייט הזה לא יכול לתפור בגדים חדשים, רק היה מתקן בגדים ישנים. אשה ובנים לא היו לו והספיק לו המעט שהיה משתכר. הרב היה נותן לו זהוב זהוב מדי שבוע בשבוע, והוא היה משתכר מעט גם מתיקון בגדי האנשים שהיו באים לבית הרב. הוא היה איש בור, אבל ישר ושפל בעיני עצמו והיה משרת את הרב באשר יכול. לפעמים נתנו לו בני בית הרב ארוחת הצהריים או ארוחת הלילה, כי ריחמו עליו, ולרוב גם היה לן בבית הרב.

ויהי כעבור ימים ושנים נתן הרב אל לבו, כי לא נכונה בשבילו הישיבה בעיר. רבים המשפטים שבאים אליו, רבו השאלות והבקשות שמפניהן לא יכול לעסוק בתורה ולעבוד את הבורא ברוך הוא, כאשר ירצה וכאשר תתאו נפשו. ויחלט בדעתו לעזוב את העיר ההיא ולהתיישב ביער אחד ולעבוד שם את יי בתורה ובתפילה כל ימי חייו, ואיש לא ידע את מקומו.

ויהי בלילה אחד, קם הרב כדרכו בחצות הלילה לשבת ללמוד, וירא את החייט שוכב וישן שינה עמוקה. אבל באשר נפשו התגעגעה לעבודת הבורא, לא השגיח על זה, ויגש אליו ויער אותו משנתו ויאמר אליו: "קום ורחץ את ידיך, דבר לי אליך."

וייקץ החייט בבהלה, ותכף רחץ את ידיו וימהר אל הרב וישאלהו לחפצו.

ויאמר הרב אליו: "דע, כי חפץ אנוכי לצאת מעירי ולחפש לי מקום מושב ביער ששם לא יבואו אלי בני אדם, למען אוכל לעבוד את אלהים בתמידות ושום איש לא יבלבלני במלי דעלמא."

וישיבהו החייט לאמור: "אמת כן, אדוני, צדקת, אתה רוצה לעבוד אלהים בלי הפסק, אבל נחוץ לך איש, שיבנה לך שם מלון להיות לך מחסה מגשם ומשלג ומקור. צריך אתה שם למיטה לשכב עליה, לשולחן ללמוד עליו ולספסל לישב עליו. צריך יהיה לבשל בשבילך מה, לכבס הלבנים. אבל מי יעזוב אשתו ובניו, הָבֵן אוֹתִי, ויסע עמך ליער מִדְבָּרִי?"

השיבו הרב לאמור: "יפה דיברת ויפה שאלת."

אמר החייט: "צריכים לשם גם כלי מלאכה."

ענה הרב ואמר: "אני אתן לך כסף ותקנה כל הצריך."

‏וירא החייט, כי נכון רצון הרב בזה. הוא חשב, שאם יצא הרב מהעיר, עליו יהיה לגווע ברעב, כי אין מי שירחם עליו, על איש פשוט ובור, שאינו יודע גם להתפלל ואינו מבין פירוש המלות. ויאמר להרב: "טוב הדבר, אני אעשה את רצונך, אבל עשה גם אתה אדוני את רצוני."

אמר הרב: "מה שתבקש ממני בודאי אעשה."

ויען החייט ויאמר: "הלא תדע אדוני כי בור אני, ולא אדע אפילו איך נברא העולם ומי ברא אותו. לא אבין את התורה. אם אתה אדוני יכול לקבל עליך ללמד אותי כל יום פסוק אחד בחומש, אז אצא עמך ואשרת אותך בכל הדברים כפי כבודך."

אמר הרב: "מה תועיל לי יציאתי להיער, ושם יהיו לי ביטולים כאשר אצטרך ללמד אותך."

אמר החייט: "עשה כחפצך, באופן אחר איני רוצה. חפץ אנוכי מאד להבין דברי התורה."

וירא הרב, כי לא יוכל אחרת, ויבטיחו ללמד אותו בכל יום פסוק בחומש. ויהי בבוקר, ויתן הרב להחייט כסף לקנות עגלה וסוס ושאר דברים ולהכין הכל לדרך.

ויהי כשמוע אנשי העיר, שרבם רוצה לעזבם, התקבצו כולם וימהרו אליו ויבכו עליו ויצעקו לאמור: "על מי אתה עוזב אותנו, מורנו?"

ענם הרב לאמור: "בבקשה מכם, אל תבכו ואל תצעקו. אמת הדבר, כי דרככם עמדי בטוב, אבל איני יכול להושיעכם עוד ואנוס אנוכי לצאת. טוב לעבוד את האלהים מלעבוד את האדם."

וייפרדו אנשי העיר מרבם בשלום ובבכיה, והוא בירכם בבריאות ובפרנסה והצלחה במעשי ידיהם, ויסע עם החייט.

דרך מסוים לא היה להם, לכל אשר נטה הסוס ללכת, שם נסעו. ויעברו דרך יערים, עדי באו ליער גדול ועמוק מאד. שם חשק הרב להתיישב.

ויקח החייט את כלי מלאכתו, כרת אילו אילנות ויבנה במקום הפנוי מלון ללון, ויעמד שם כלי בית. חפר החייט באר וימצא מים טובים לשתות ולבשל, חפר עוד וימצא גם מקווה מים לטבול. ואחר הכין הכל לצרכי הרב, שציוהו לבנות גם לו מלון מיוחד, למען לא יבלבלו. ויעש החייט כן. במלונו בנה גם תנור לאפות בו ולבשל. והיה מביא להרב מאכלו יום יום, והוא ישב על התורה ועל העבודה. בצהריים היה הרב לומד עם החייט פירוש חומשי התורה, כאשר הותנה ביניהם, ויתחילו מ'בראשית'.

בכל יום ויום למד הרב עם החייט פסוק וביארו לפניו, ואחר כך הלך למלונו וחזר עליו. וכאשר אזל הלחם, קם החייט ויסע הרחק שלושה מילין ממקומם, מכר את העגלה ואת הסוס ויקנה בעבור הפדיון מאכלים, ושום איש לא ידע מאין הוא בא. כה עבר זמן ארוך.

כה למדו את חומש בראשית פסוק פסוק, עד שבאו לסדרה 'וישלח'. ויגיעו להפסוק: 'וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו'. [בראשית לה, כב] והרב מתרגם מלה מלה: 'וילך', ראובן הלך. 'וישכב', ראובן שכב. 'את בלהה', עם בלהה. 'פילגש אביו', עם פילגש אביו. וילך החייט אחר זה למלונו, והוא חוזר על אותו פסוק מלה במלה. פתאום עלתה לו שאלה בזה, איך ייתכן זה? הנה

הוא שמע מפי הרב, שלאברהם היו שני בנים, יצחק וישמעאל, והיה יצחק צדיק וישמעאל רשע. גם ליצחק היו שני בנים, יעקב ועשו, והיה יעקב צדיק ועשו רשע. תחת זה היו ליעקב שנים עשר בנים, וכולם היו צדיקים. והנה ראובן הוא הבכור, ואיך התורה מעידה עליו, כי עשה מעשה רע כזה לשכב עם פילגש אביו... והנה עלה על דעת החייט, כי בהביאו להרב את סעודתו, ישאל אותו, איך היה ראובן יכול לעשות מעשה כזה, ואיך תעיד התורה עליו עדות כזאת?

וכן היה. ויהי כאשר הביא להרב את לחמו בערב, נשאר עומד על מקומו. שאלו הרב, מדוע אינו שב למקומו?

אמר החייט: "שאלה לי לשאול את כבודו."

אמר לו הרב: "שאל, בני."

התחיל החייט לדבר בפחד לאמור: "רבי, הלא אמרת לי, שלאברהם היו שני בנים, אחד צדיק ואחד רשע, וכמו כן ליצחק, אבל שנים עשר בניו של יעקב היו כולם צדיקים. והנה ראובן הבכור בודאי היה צדיק, ואיך יכול לעשות מעשה כזה, שנאמר בפסוק אשר למדת עמדי?"

ויהי כשמוע הרב השאלה הזאת של החייט, נתן עליו בקולו ואמר: "בור! עיין בפירוש רש"י על זה, שראובן רק בלבל משכב אביו."

ענה החייט ואמר: "הלא איני מבין לקרות ברש"י." וילך עצוב מאת פני הרב.

בכל זאת לא חדל לשמש את הרב יום יום. רק בלבו נשאר קלוט הדבר, שאם הרב לא יבאר לו שאלתו, יחדל ללמוד בתורה, כי מה יועילו לו דברי התורה, אם אינו מבין את דברי התורה?

כה עברו ימים אחדים, והוא לא בא עוד אל הרב ללמוד. וישמח הרב על זה, כי הוא ניצל מביטול תורה. והחייט יושב במלונו על החומש יומם ולילה ובוכה וצועק להבורא ברוך הוא, וכך היה אומר: "רבונו של עולם! אם אין אתה חפץ, שאדע מה ‏שכתוב בתורה, ובפרט הֲבָנַת אותה שאלה שאני שואל, איני חפץ לחיות עוד בעולם. מה לי בחיים ואני בור. ואם אמות, במה אבוא אל עולם האמת?"

ויחל החייט להתענות בהפסקות משבת לשבת ולענות את גופו בכל מיני עינויים. אבל אל הרב היה בא כדרכו ויאפה ויבשל בשבילו. הרב לא שאל אותו, מדוע פניו רעים, והוא לא הגיד לו מאומה. כה התענה החייט בעינויים קשים ימים רבים, עד שהסתכן וכלו כוחותיו. ‏והיתה צעקה גדולה בשמים, וכל מליצי יושר התחילו לצעוק לפני אלהים ולפני בית דין של מעלה ויאמרו: "יהודי אחד מוסר את נפשו בעד עניין ראובן בתורה, במהרה ייפטר מן העולם, ולא ישימו לב לזה!"

וישלחו בית דין של מעלה אל ראובן בן יעקב ויגידו לו לאמור: "דע, ראובן, כי חייט פלוני מוסר את נפשו בעבורך, כי לא יבין דברי התורה על אודותיך, עוד מעט וימות. קום וירדת אליו להשיב לו על שאלתו."

ויען ראובן ויאמר: "לא אוכל לרדת אל אותו אדם, כי לא טהור הוא כראוי, עד כי נתועד יחד."

וישלחו בית דין של מעלה אחרי אבי החייט, שכבר מת והיה בעולם האמת, ויאמרו אליו: "קום ולך אל בנך מטה וצווהו כי יטהר עצמו, אחר כך ישיבו לו על שאלתו."

ויבוא אבי החייט אל בנו בעצם היום ויאמר אליו: "אהובי בני, שלחוני מן השמים אליך לאמור, כי תחדל לענות את גופך, וטהר את עצמך, כבס את בגדיך ולא יהיה עליהם כל כתם, ואת גופך טבול כמה פעמים ביום במקווה המים. וכעבור שלושה ימים שוב אשוב אליך."

ויעש החייט כן ויכבס את בגדיו ויטהר ויקדש עצמו שלושה ימים רצופים, אבל לא חדל לשרת את הרב כדרכו.

ויהי אחר שלושה ימים בא אביו המת של החייט בענן ויאמר אל בנו: "שב בענן עמדי."

וישא אותו בענן לבארה של מרים הנביאה, ושם טבל החייט את עצמו, וישיבהו הענן אחרי זה אל מקומו. ויצווהו אביו לנקות ולטהר את מלונו ויעזבהו, ויעש החייט כן. אחר זה הביא להרב את ארוחתו, ארוחת הערב, וישב למשכבו, והרב לא ידע דבר.

ויהי בחצי הלילה, ויופיע ראובן בן יעקב עם כל תלמידיו, ויתחל ללמוד עם החייט תורה, כמו שלומדים תורה בעולם העליון. כה עשו כל הלילה. ויהי בבוקר, וישב ראובן עם תלמידיו להיכלו במרומים, והחייט קם והלך לשרת את הרב כמעשהו יום יום. וכמעשה הזה היה מעתה: בלילה היה בא ראובן עם הפמליא שלו מלמעלה ללמוד עם החייט בתורה, וביום שירת את הרב.

פעם אחת קם הרב בלילה ויצא ממשכבו, וירא והנה מלון החייט בוער באש. וייבהל וירץ אל האש ויחשוב, אולי ישן החייט ויישרף במאכולת. ובעמדו לפני המלון, וירא והנה הוא בוער באש ואינו אוכל. חשב הרב אולי מקרה הוא, וישב אל מלונו ללימודו. אבל כמראה הזה ראה גם בלילה השני: מלון החייט בוער באש, ואינו יכול לגשת אליו.

בבוקר הבא, בבוא החייט לעשות מלאכתו אצלו, הסתכל בו הרב, אולי ירגיש בו מה, אבל לא ראה מאומה בו. ובלילה ההוא ראה הרב עוד פעם, כי מלון משרתו בוער באש, וירא ויבן, כי לא לחינם הדבר. ויהי בבוקר בבוא שוב החייט אליו, אמר לו הרב: "דע, כי אנוכי רבך כי החילותי ללמד אותך, הנני גוזר עליך בגזירת רב, שתאמר לי, מה טיבו של האש אשר בוערת סביב מלונך לילה לילה."

ולא יכול עוד החייט לכחד ממנו ויספר לו כל הדבר במעשה ראובן מהחל ועד כלה, ואיך זכה לזה, שיבוא ראובן עם כל פמליא שלו בכל לילה ולומד עמו רזין דרזין.

ויהי כשמוע הרב את הדבר הזה, כמעט התעלף לשמע אזניו, ויאמר אל החייט, שמעתה לא ישרת אותו עוד.

ענה החייט אותו ויאמר אליו: "מורי ורבי, אם לא תניח אותי לשרת אותך, או תקום לפני, כי אז כפשע בינך ובין המוות, כאשר שֵׁרַתִּי אותך עד עתה, כן אוסיף לשרת אותך וכאשר כינית אותי עד היום, כן תכנה אותי מהיום הזה והלאה."

בודאי קשה היה להרב להשתמש מעתה בחייט, אבל באין ברירה הוכרח לעשות כך, ויחל הרב לקדש ולטהר את עצמו.

מספרים, כי ביקש הרב מאת החייט, כי ישאל את ראובן, אם יתן לו רשות לשבת עמהם, בעת למדם, אבל החייט שכח לעשות זאת פעם אחרי פעם. אחר כך עשה לו סימן ויזכור מה שביקש הרב ממנו ושאל את ראובן על זה, ויענהו, כי לא יוכל הרב ליכנס במחיצתם, כי אינו טהור כראוי. ויהי כהפציר החייט בו, השיבו ראובן ואמר: "למענך אעשה זאת. שמונה אמות ממלונך מונחת אבן גדולה. עליה ישב הרב בלילה מרחוק, בשעה שנלמוד יחד, ומה שנשמתו מסוגלת לשמוע אז יקשיב

ויאזין, ומהיותר אך קולות ישמע אבל לא דיבור מיוחד."

ויבוא אל הרב, בעלות ראובן מאתו, ויספר לו את דברי ראובן, וכך היה. בלילה ישב מאז הרב על אותה האבן שהיתה מונחת הרחק שמונה אמות ממלון החייט. מה שזכתה נשמתו לשמוע מדברי תורה שמע, ומהשאר רק קולות שמע, אבל לא דיבור מיוחד...

‏[גיבור הסיפור הוא אבי המקובל ר' יהודה בן יעקב חייט, בעל ספר 'מנחת יהודה']

(ד, עד-עח). סיפור יהודי: מעשה מהחייט, 6-2. ב"י ו, 47-38, 308.