שני צדיקים היו יושבים ביער אחד ימים רבים בהתבודדות מבני אדם ויעבדו את האלהים בתמידות בתורה ובתפילה, האחד מהם, והוא אשר הקדים לפרוש מן העולם ולבקש לו מקום ביער, היה איש נוח ודרכיו במתינות. והשני, שהלך גם הוא לבקש מפלט מבני אדם וימצא את מלון הראשון ויואל לשבת עמו וללמוד עמו, היה כעסן מעט והתרגש מכל דבר אשר נעשה שלא כרצונו. ומדי התרגש זה, ניסה הראשון להניח לבבו ולדבר עליו. כה ישבו יחד הצדיקים האלה ויתעצמו בעבודת אלהים ובדברי התורה.

בימים ההם מת נשיא ארץ בבל והיה צריך למנות נשיא אחר במקומו. וישלחו אנשי בבל שני אנשים חשובים יודעי תורה לבקש אחרי אדם גדול, אדם מופלג בנגלה ובנסתר, אדם מגדולי

היחס ואיש בעל שיבה ובעל הדרת פנים, אחרי איש שיהיה ראוי להתמנות לנשיא ארץ בבל.

וילכו האנשים מעיר לעיר וממדינה למדינה ולא מצאו איש כזה אשר ביקשו. כה הלכו עד

בואם אל עיר אחת גדולה, ויסורו אל בית הרב דשם ויגידו לו את אשר עמם.

ויאמר הרב אליהם: "אדם כזה כאשר תבקשוהו, לא תמצאו בכל המקומות האלו. אבל שלושה מילים הרחק מפה יושבים שני זקנים ביער אחד ומתבודדים ועוסקים בעבודת השם. באלו תמצאו כל המעלות אשר מניתם לנשיא בבל."

וישמחו הצירים על דברי הרב ויקומו ויעשו את דרכם תכף לאותו היער וימצאו את שני הזקנים יושבים ועוסקים בתורה. ויכינו להם הזקנים כרה גדולה, לקיים מצות הכנסת אורחים, שכה רחקה מהם.

‏ויהי אחרי זה פתחו האורחים מבוקשם לפני הזקנים ויבקשו מהם ללכת עמהם יחד לבבל, ומי מהם ייבחר לנשיא יהיה נשיא והשני לאב בית דין. ואת שכרם יחלקו חלק כחלק.

ויחשבו הזקנים בדבר ויסכימו לזה [ויאמרו: מיי יצא הדבר], וישמחו האנשים, כי עלה מבוקשם בידם, וישכרו עגלה וסוסים ויטענו על העגלה את כל מיטלטלי הזקנים וכליהם, ויסעו לבבל. ושני הזקנים הלכו לאותה ארץ ברגליהם.

‏ויהי בדרך התחילו הזקנים לדבר יחד בעניין אחד קבלי, וכה התעמקו בהשיחה, עד אשר הלכו ודיברו שלושה ימים ושלושה לילות ולא הבדילו בין אור לחושך. ויהי בבואם אל סיום הדבר,

פנו וראו והנה המה במגרש רחב וכל דרך אין בו.

אמר הקפדן אל הנחתן: אַיֵנו עתה?"

ענה הנחתן את הקפדן ויאמר: "נלך הלאה, השם יעזור לנו [ויביא אותנו למחוז חפצנו.]"

עודם הולכים והנה היכל גדול נשקף מגן גדול וחומה גדולה מקפת אותו ואילנות גבוהים משגשגים מבעדו. לבם נמשך אל ההיכל, ובגשתם אל החומה לבקש שער, מצאו שער סגור ומסוגר, ועליו כתובים הדברים: 'זה השער ליי, צדיקים יבואו בו!' [תהלים קיח, ח]

הקפדן אמר אל הנחתן: "האם לא צדיקים אנו? מדוע לא ייפתח לפנינו השער?"

ויתחיל לדפוק על השער ואין פותח, ויקרא עליו את שם המפורש, ומיד נפתח, וייכנס בו, ואחריו נמשך רעהו הנחתן, ויראו בדלת אחת בהיכל מפתח של זהב, ויעש בו והנה הדלת נפתחה, ויבואו באולם אחד ושולחן עומד באמצע האולם ושני כסאות מזה ומזה, ועל השולחן היה מונח ספר אחד ומסגרתו זהב ועליו היה כתוב באותיות גדולות: זה ספר דאדם קדמאה.

ביקש הקפדן לפתוח את הספר ולא יכול וינקוב עליו את שם המפורש ולא הועיל, ‏ויראו והנה עוד דלת בהיכל, ועליה מפתח של זהב, סיבב בו הקפדן ונפתחה גם דלת זו, ויבואו בהיכל שני משובץ באבנים טובות, ובראש החדר יושבת אשה זקנה חשובה, ונפה בחיקה, ועוד נפה אחרת עומדת לפניה, והיא לוקחת עלים מנפה אחת, מהדקת אותם באצבעותיה ומשימה את האבק בנפה השנית.

‏ניגש הקפדן ויאמר אל הזקנה: "ברוך היום."

השיבה הזקנה ואמרה: "לשנה טובה, בני!"

וישאל אותה לטעם מעשיה. ותשב אותו לאמור: "יש לי בנים בעולם, שמענים את עצמם ומתענים 'הפסקות' משבת לשבת, ומרוח הידוק העלים שאני מהדקת באצבעות שואבים הם חיות ומשיבים את נפשם."

ויאמר אליה הזקן: "מה שמך, זקנה?"

ותאמר לו: "שרה שמי!"

"ומה שם בעלך?" הוסיף לשאול.

"אברהם הוא שם בעלי."

ויהי כשמעו זה קרא: "אם כן הלא אמי את, ובעלך הוא אבי! [כלומר את שרה, הראשונה לאמהות, והוא אברהם אבינו]' אמרי נא לי, מדוע בעלך אינו בכאן?"

ענתה היא ואמרה: "הוא הלך לגן עדן להביא עלים חדשים."

אמר הצדיק אליה: "אמנו, למה אין אנו יכולים לפתוח את הספר דאדם קדמאה?"

ענתה ואמרה להם: "‏בני, אמנם צדיקים אתם, אבל אין אתם ראויים עוד להסתכל בו, כי אינכם עוד טהורים כראוי."

שאל הצדיק ואמר: "מה נעשה [לטהר עצמנו]?"

אמרה להם: "שובו דרך השער ותראו מסילה אחת. לכו בה ותבואו לבארה של מרים הנביאה. והיה כאשר תטבלו בבאר הזאת תוכלו להסתכל באותו הספר."

ויתפוש הקפדן בהנחתן ואמר לו: "קום ונלכה!"

וילכו באותה מסילה, עדי באו לבאר אחת, והבאר מלאה נחשים ועקרבים וכולם זוקפים את ראשיהם, וסכנה היא לרדת אל הבאר.

אמר הקפדן אל הנחתן: "למה תעמוד? הלא צריכים אנו לדעת מה כתוב בספרו של אדם קדמאה."

וימהר להשליך מעליו את בגדיו ויקפוץ במים וידחה בידו את הנחשים והעקרבים. והמה בראותם אותו עושה כך נתייראו ממנו ויזחלו לפינה אחרת. ויטבול הזקן את עצמו במים ויכוון כל כונת המקוָה. בין כך פשט גם רעהו את בגדיו ויבוא גם הוא בבאר ויטבול. ובעלותם מהבאר, נפוצו העקרבים והנחשים שוב על פני המים.

‏ביקשו לשוב עתה במסילה אל ההיכל, והנה אין טירה ואין גן, נעלם כל החזון. ויחל הקפדן לצעוק ולבכות ויקרא: "אמנו שרה, למה רימיתינו? ולמה מסרנו את נפשנו בכדי? והנה אותך לא נראה ואת ספרו של אדם קדמאה לא נפתח!"

כה בכה וצעק, עדי נפל על פניו ארצה [וגם רעהו בוכה עמו].

יצתה בת קול מן השמים ותאמר: "חדלו לבכות, בני, דייכם שזכיתם לטבול בבארה של מרים!,

עמד הקפדן וקרא: "אין משגיחין בבת קול ולא נישמע אליו. שווה היה לנו לו נשארנו עומדים אצל אמנו שרה ומתנו בקרבתה!"

יצתה בת קול ואמרה: "חדלו לבכות, בני. אתם תהפכו העולם לתוהו ובוהו ותחריבו אותו. דייכם שזכיתם להיכנס בחייכם להיכל קן-ציפור."

(ד, עב-עד). סיפור יהודי: מעשה מהחייט, 10-7 (קיצור). ב"י ו, 52-47, 308.