בעלות הרב רבי אביש על כסא הרבנות דקהילת קודש פפד"מ, בא אורח אחד אליו בערב שבת להתאכסן בביתו ביום שבת קודש. תארו של האורח היה מגונה, מראהו מושחת, מעיניו ומפיו נוטף ריר סרוח. וקיבלהו הרב בסבר פנים יפות, כדרכו להכניס אורחים, והזמינו תכף לסעודה. והנה אכל האורח כל המזונות אשר היו על השולחן, וכעס עוד שאינו מוצא דיו, כי לא אכל זמן רב ועודנו רעב. והרב פייסו לבל יכעס, כי ימלא כל משאלותיו להשביעהו. והוא לא שמע לו ולא חדל לבזות אותו ולקללו. ויצווה הרב על בני ביתו להוציא את סעודת החמין הטמונים בתנור ליום השבת בשחרית ולתתם להאורח. ויעשו כן, והוא אכל הכל, ולא נשאר בבית מאומה.

והרואים ומביטים על האוכל ואינו שבע לא האמינו, כי זה יהיה בכוח אנוש לאכול כל כך. אבל הרב האמין, כי רעב הוא, ופייסו בכל מיני פיוסים וביקשו להמתין עד הערב ועד יום המחרת, ואז ימלא די שבר רעבונו. ויתן צו לכל בני העיר להביא לביתו תמחוין ותבשילים, וקיימו כל העם דבריו והרבו להביא מאכלים מכל עבר. והאורח אוכל ואינו שבע וצעק בכל פעם, כי עודנו רעב.

במוצאי שבת קודש ציווה הרב לשחוט פר עבורו, ויעשו כן. ונטרפו עד שנים עשר פרים, והפר השלושה עשר הוכשר...

אז הגיד לו האורח, כי אינו מן בני האדם הרעבים, אבל הוא בא רק לנסות אותו. ואמר לו, שהוא חשוב בשמים מאד.

(ד, סז-סח). מעשיות מצדיקי יסודי עולם, סי' יד, 15.