מתחת לעיר פראג סמוך לדרך המובילה העירה עמדה חורבה ישנה, ועמדה כך החורבה ימים רבים. בתוך כך נטמאה החורבה ושעירים ירקדו שם. והתחילה החורבה להפיל אימה ופחד על העוברים ושבים שם בלילה. אנשים רבים סיפרו, שבלילה שמעו כמו קול להקת מנגנים. ואחד נשבע, שראה פעם אחת בלילה, כאשר עבר דרך שם, שעמד איש חיל אחד על ראש הגג של החורבה ההיא והיה מחלל בחליל גדול כדרך שמנגנים בין אנשי הצבא בעת התאסף הצבא. ויש אשר סיפרו, שראו שם בלילה עדר כלבים שחורים במספר אילו מאות, אשר התהלכו מסביב לחורבה. ומפני כל אלה השתמרו כל עוברי-אורח לבלתי יעברו שם בלילה באותו צד הדרך אשר אצל החורבה.

פעם אחת קרה מקרה, שעברי אחד מעיר פראג, אשר התפרנס מן סחר הכפרים, הלך בלילה מן הכפר ולא נשמר ויעבור על אותו צד הדרך אשר אצל החורבה. וירא כי כלב שחור אחד רץ אליו מן החורבה בקול נובח, ויסבוב הכלב אותו ואחר כך חזר הכלב אל החורבה. על הסוחר הזה נפלה אימה ופחד ותסמר שערת ראשו והלך לביתו באין-אונים. ויספר האיש לפני בני ביתו את הפגע הרע שהיה לו, וישכב ויירדם.

בלילה נבהלו בני-ביתו, כי שמעו את אביהם נובח ככלב מתוך שנתו וירוצו אליו להעירו. וכאשר העירו אותו, נראה שהיה מכוסה כולו זיעה ושכב עייף ויגע מאד. ויספר להם, שראה בחלומו, כי הוא רוכב על כלב שחור, ביחד עם עוד הרבה אנשים, הרוכבים כמוהו בשורה אחת ובסדר מיוחד, כדרך אנשי-צבא. וכאשר כל הרוכבים היו נובחים כמו הכלבים, כן הכריחו אותו לנבוח, ועל כן היה מוכרח גם הוא לנבוח בכל כוחו.

ויהי בלילה השני באמצע הלילה, והנה נשמע ממנו קול נביחת-כלב כמו בלילה הקודם וכן היה מדי לילה בלילה, עד שנעשה זה הסוחר חלש ולא היה בו כוח ללכת ברגליו, ונעשה עני גדול, כי לא היה בו כוח לפרנס את בני-ביתו העטופים ברעב.

וכאשר ראה, כי צרתם גדולה מאד, חגר האיש שארית כוחו וילך עם אשתו ובניו אל בית הרב רבי ליווא בן בצלאל ויבואו לפניו בבכיה גדולה לאמור: הושיעה נא לנו!

ויספר לו האיש את כל הקורות אותו. ויצווה הרב לבדוק את הטלית-קטן של זה האיש, לראות, אם יש לו ציציות כשרות, וימצא ציצה אחת פסולה. ויצו עוד הרב לבדוק גם את התפילין של זה האיש ולתקנן. אחר כך קרא להסופר שלו ויצווה לכתוב לאיש קמיע על קלף כשר. ויעשה כן. ויצווה הרב את האיש לקשור את הקמיע על מצחו בטרם ישכב בלילה והכתב יהיה מבחוץ. אבל ציווה שלא ישכב בביתו שבעה לילות, רק יישן בחדר הבית-דין על מקום משכבו של יוסף הגולם, ואת יוסף ציווה שילך הוא לבית האיש ויישן שם על מיטתו שבעה לילות.

כה היה האיש ישן על משכב הגולם כל הלילות ולא ידע כל רע. ויהי בבוא הלילה השביעי ציווה הרב את הגולם, שיקח עמו שתי חבילות של קש ואש, וגם את מקלו נתן בידו, ויצווהו ללכת אל החורבה אחרי חצות וישרוף אותה. ויעש הגולם ככל אשר ציווהו הרב, והחורבה היתה למאכולת אש.

ומהעת ההיא והלאה לא נשמע עוד כל רע במקום ההוא. ומאותו האיש לקח הרב את הקמיע בחזרה וישלחהו לביתו לישון כמקודם, ושנתו ערבה לו וכוחו חזר אליו והיה בריא וחזק כבתחילה.

(ד, מח-מט). נפלאות מהר"ל, סי' יט, 27-26. ב"י ה, 190-188, 305. (=סי' 285).