סיפור ראשון

בפראג היו שני שותפים עשירים, שעלו למעלה מסתר המדריגה. וקנו למו בית חומה גדול בשותפות לגור בו, ויקבעו דירתם בו וידורו בשכנות פתח לעומת פתח. אמנם בדבר אחד לא הושווה חלקם. להאחד היו בנים ובנות בריאים, חיים וקיימים כולם, ולהשני לא נולדו כי אם ילדות רכות וגם לא נשארו כולן בחיים. ובערה בלב זו היולדת חלשות קנאה במשותפת שלה, אבל לא הראתה נגדה שום שנאה. אך האשה המילדת, ששתי הנשים השתמשו בה ביחד הבינה ללבה והתחילה לחשוב עצות ותחבולות לעשות טובה לבעלת הבנות, שתוכל גם היא לשמוח ולהתפאר לפני בעלה לאמור, שנאספה חרפתה מן השמים, כי ילדה בן.

ו‏יקר מקריהן של שתי הנשים האלו, שהלכו בלילה אחד לטבול מטומאה. וייוודע הדבר למילדת, אז עלה בדעתה, כי באם שתי הנשים תתעברנה בלילה הזה ותלד האשה האחת בן והשנייה בת כדרכה, אם אך זמן הלידה לא יהיה רב ביניהם, כי אז תחליף בסוד את הילדים ותניח את הבן בחיק האשה השנית. ואף אם שתיהן תלדנה זכרים, גם כן תחליפם, יען כי היות בני האחת יותר בריאים וחזקים מבני השנייה.

באמת נסתיים כן הדבר. נתעברו הנשים שתיהן בזמן אחד וזמן לידתן היה גם כן בזמן אחד. בבית בעלת הזכרים נולד זכר, ותאמר המילדת: "מזל טוב! נולדה בת!" אבל אצל בעלת הנקבות גם כן זכר, ותאמר המילדת: "מזל טוב! מזל טוב! נולד בן!"

ויימלא הבית גילה וצהלה. ותודיע המילדת בבית הראשון, כי גם שם נולד בן זכר, ותתן אמתלא לדבריה, כי בעבור עין הרע וקנאה יראה להגיד האמת.

בלילה ההוא, כאשר ישנו בעלי שני הבתים, קמה המילדת והחליפה את הילדים בחשאי מבית לבית ולא הרגיש איש בדבר הזה. שתי הנשים היניקו את הנולדים ולא עלתה על לבן מחשבה, שהנה מיניקות בנים לא להן.

ויגדלו הנערים כל אחד אצל הוריו הזרים. והמילדת שמרה מאד את הדבר בסוד ולא הודיעה זאת לשום איש, ונשתקע הדבר בסוד כמשליך אבן במים אדירים. כה הלכו שני הבנים ויגדלו. ותמת המילדת מיתה פתאומית.

ושני השותפים הגבירים התחילו להשיא את בניהם. ויציעו שדכנים להם, כי ישא הבן היחיד של האחד את הבת הצעירה של השני. וכל בני משפחתם וידידיהם הסכימו על זה השידוך, כי נכון הוא. ונגמר הדבר וכתבו תנאים ועשו סעודת אירוסין בכבוד גדול. וכאשר הגיע זמן החתונה, ביקשו שני המחותנים את הרב רבי ליווא בן בצלאל, שיבוא הוא אל החופה לסדר קידושין.

ויבוא הרב אל החופה. והנה דבר נפלא מאד קרה אז, כי כאשר לקח הרב את הכוס בידו לברך ברכת אירוסין נפלה הכוס מידו לארץ ונשפך היין. הכל חשבו שמפני הלחץ הגדול של המון האנשים נפלה הכוס מידי הרב, ועל כן עשו ריווח מעט מסביב למקום הרב ומזגו לו הכוס שנית לברך עליו, אבל לא הועילו כלום בזה, כי כאשר אך התחיל לומר ברוך אתה, טרם שאמר השם, שוב נפלה הכוס מידו ארצה. הרב נתבהל מאד והלבינו פניו בעבור חולשת-הדעת, וגם כל ההמון נבהלו והשתוממו על המראה הזה.

וישלחו את יוסף הגולם לקחת שוב יין אחר וירץ מהר. אולם כאשר הקריב יוסף לפני הרב, עמד פתאום על מקומו והיה נראה כאילו מדבר ברמיזה עם איזה איש, אבל לא נראה שום איש נגדו, שמדבר עמו. ויקראו לו האנשים מרחוק, שימהר להביא את היין, אבל הגולם לא הלך עוד אל המרתף, כי אם אל חדר בית-הדין ויכתוב שם פתקה קטנה ובה ארבע תיבות: "החתן והכלה אח ואחות". ותחת להביא יין, הביא אל החופה את הפתקה וימסרה בידי הרב.

ויהי בקרוא הרב את הפתקה נתבהל עוד יותר ויקרא בקול אליו: "מי הגיד לך, שהחתן והכלה הם אח ואחות?"

ההמון השתאה על המראה. ויפסע הגולם מתוך ההמון הנלחץ וירמוז להרב, שילך אחריו ויורהו באצבע על חלון בית הכנסת, כמו אומר: שם עומד זה אשר גילה לו רז זה ואשר פקד עליו להודיעו את הדבר.

ויאמר הרב, כי החתונה לא תוכל עוד להיות היום, כי צריך לעשות מקודם חקירה ודרישה, ואת כל הסעודה ציווה לחלקה לעניים.

בלילה ההוא אחרי חצות הלילה קרא הרב אליו את הגולם ונתן לו את מקלו ונתן לו פקודה. וירץ הגולם במקל הרב מחוץ לעיר אל בית העולם ויזמן את המילדת המתה, שתכין עצמה לעמוד לדין למחרת לפני הרב. ויהי בבוקר ויצווה הרב להכין מקום עבורו ועבור שני דייניו בבית הכנסת הגדול בקרן מזרחית-צפונית ולהעמיד לפני הקרן מחיצה קטנה מאילו קרשים. אחרי כן ציווה הרב להכריז, כי כל אלה האנשים, אשר יבואו ביום ההוא להתפלל בבית הכנסת, אל ילכו לביתם אחר התפילה, רק יישארו בבית הכנסת ויעמדו כולם לצד מערבי מעבר השני של הבימה.

אחר שהתפלל הרב ישב הוא ושני דייניו מעוטפים בטלית ותפילין אצל השולחן, שהוכן להם בבית הכנסת. אחר כך שלח הרב את השמש הזקן שילך לקרוא את שני המחותנים הגבירים עם נשיהם וגם את החתן ואת הכלה. ובבואם אל בית הכנסת נתן להם הרב מקום לצד דרומי של השולחן. וישאל את אבות המיועדים לענייניהם. ולא היה נראה כלל מדבריהם שהבנים נתחלפו מרצונם ומדעתם. אחר כך קרא הרב ליוסף הגולם ונתן לו את מקלו ויצווהו ויאמר לו בפני כל עם ועדה הדברים האלה: "לך נא, יוסף, אל בית עלמין והבא לפנינו את הנשמה של המילדת פלונית, למען תברר לנו את הדבר כשׂמלה."

והתחילו האנשים אשר היו בבית-הכנסת להתיירא ולהתלחש זה עם זה. עמד הרב ויקרא בקול: "הנני מבקש מאתכם לבל תפחדו מאומה ותעמדו במנוחה, כי לא יאונה לכם כל רע."

ותחרש כל העדה ויעמדו במנוחה.

כעבור חצי שעה שב הגולם מדרכו ויקרב אל הרב ויחזר לו את מקלו, וגם הראה בידו על המחיצה. אימת מוות נפלה על כל הנמצאים שם, ויעצמו עיניהם ולא נעו ולא זעו. אז נשמעו דברי הרב, אשר קרא בקול גדול אל האשה המתה, שתספר באר היטב את כל המעשה, איך קרה הדבר, שזה החתן וזאת הכלה הם אח ואחות?

ותחל הנשמה המתה לספר מיד את כל המעשה מהחל ועד כלה. הקהל לא שמע כי אם קול הדברים, אבל הבית-דין עם המחותנים והחתן והכלה שמעו היטב והבינו דבריה. ותוסף המתה לספר, כי זה שתים עשרה שנה אחרי מותה ועוד אין מנוחה נכונה לנשמתה, עד אשר אם תתקן את אשר קלקלה. אך בזכות הרב ניתן לה רשות לבלתי תת להרב לסדר את הקידושין של אח ואחות יחד. כי אילו נסתיימה החתונה, אז נקלעה נשמתה לשאול תחתיה ולא היתה לה תקומה. וסיימה את דבריה בקול בכי, שהבית-דין ירחמו על נשמתה ויתקנו הדבר לחזור ולהחליף את הבנים כראוי ולהשיבם להוריהם ולבקש מאתם שימחלו לה במחילה גמורה, כי אז תיצרר נשמתה בצרור החיים.

ולא נשמע ממנה עוד קול דברים, כי אם קול בכי, ותבך עמה כל העדה הנמצאת בבית-הכנסת. ויחל הרב לדבר עם דייניו, איך להוציא את הפסק, וראשית דברים היה, שהמילדת המתה תבקש מחילה מהחתן והכלה, אשר נתביישו על ידה, ובאם ימחלו לה במחילה גמורה, תצא זכאית ותהיה פטורה מכל עונש.

ותכף נשמע קול האשה המתה בבכי לאמור: "אני האשה, אשר הייתי המילדת שלכם, מבקשת מאתכם מחילה."

ויענו אותה דבר, כי מוחלים המה לה במחילה גמורה. עמד אחר זה הרב ודייניו על רגליהם ויאמרו בקול: "אנחנו הבית-דין של מטה פוטרים אנו אותך האשה המילדת מכל עונש וכן יפטרו אותך גם הבית-דין של מעלה. לכי לשלום ותנוחי בשלום עד יבוא שלום!"

ציווה הרב אחר זה לטלטל את המחיצה מבית הכנסת ולהטותה על צדה, לאות, כי נשמת האשה המתה אינה עוד בבית. ציווה להביא לפניו את הפנקס הגדול של בית הכנסת ויכתוב בו כל המעשה בקיצור ויחתום שמו על הדבר, וציווה גם לשני הדיינים שיחתמו את שמם תחת המעשה. וגם ציווה לקחת קרש אחד מן המחיצה, שהועמדה בקרן בעד נשמת האשה המתה, ולקבוע אותו במסמרות, שיעמוד שם לזיכרון.

ויעשו השמשים כן. אולם ציווה, כי בן הגביר האחד, אשר שב לאביו, ישא את הכלה בת השני, שגדל עמה יחד. ונעשתה חתונה זו בשבוע השני והרב סידר את הקידושין וישמח מאד.

והזוג הזה האריך ימים בפראג ועשו תמיד צדקות.

סיפור שני

בימי רב אחד מגדולי החסידים [הרב ר' יחיאל מיכל]‏, דר איש עברי אחד בכפר שהיה שייך לאחד משרי פולין. ונתחייב האיש הזה ממון לשר ולא היה בידו לשלם לו. ויושב השר אותו ואת ביתו, בתפיסה עולמית לטחון בריחיים. וישב שם ימים רבים. ולימים המליטה אשתו שם בן זכר. ויבואו אנשים חשובים מהעיר הסמוכה והפצירו בשר, שיתן רשות למול את הנער ביום השמיני, ויאות לדברם.

והנה ברח העברי התפוס הוא וביתו מהתפיסה. ובחפזו שכח התינוק הצעיר.

ויקח השר את התינוק ויתן אותו למינקת אחת. ותינק אותו ויגדל. ובהיותו בן שמונה התחילו לחנך אותו במרעה הצאן. פעם נפלה קטטה בין הנער ובין הרועים ויאמרו לו: "לא מבני עמנו הנך, כי יהודי אתה."

ויספרו לו כל המאורע. ויאמר הנער בלבבו: אם כדבריהם הוא, חפץ אני להיות גם כן יהודי. ויברח משם ויבוא בין יהודים, ושם הורו אותו האלפא-ביתא ואחר כך לימדו אותו לקרוא ולהתפלל ושלחוהו משם לעיר אחרת, פן ייוודע הדבר. והוא למד את החומש ואחר כך למד גם התלמוד ויהי בעצמו למחנך נערים, ויקחהו איש אחד להיות מורה לבניו. והאיש הזה מחסידי הרב רבי יחיאל מיכל. ויהי בנסוע האיש הזה לרבו, אמר למורה הצעיר: "אם יש את נפשך, סע גם אתה עמדי."

ויאמר הצעיר: "טוב הדבר, ואולי יגלה לי אותו הרב, מי הם הורי."

למחרת היום נסעו שניהם להרב. ובבואם שמה נכנס אותו בעל-הבית ראשונה לחדר הרב, ואחר כך בא אליו הצעיר ויספר לו את כל הנעשה עמו, ושהוא אינו יודע, מי המה אביו ואמו ואיה מקום תחנותם.

ולא ענה לו הרב דבר, רק לקח חתיכת קלף וכתב עליו תיבות אחדות ויגוללו וימסרהו למורה ויצו עליו לתפרו בכסותו ולשאת אותו כל הימים. והיה כאשר ישא אשה וילך אל החופה, יצו לרב אחד לפתוח את הקלף ולקרות מה שבתוכו.

ויעש המורה כן וישב לדרכו.

הרחק ממקום מושבו של המורה גר בכפר אחר איש אמיד אחד ולו היתה בת נערה בתולה. וכאשר קרה, כי הכיר לדעת את המורה, נשא חן בעיניו ורצה מאד לזווג את בתו עמו. ונגמר הדבר וכתבו תנאים והגבילו זמן החתונה.

ויהי ביום הנישואין, כאשר כבר הכינו את מעמד החופה, נזכר החתן בציווי הרב. ויספר לאבי כלתו את הדבר. וימהר ויקרא לדיין אחד, ויקח החתן את הקלף ממלבושו ויתנו לאותו הדיין לקרות בו. ובקלף היו כתובות המלים האלה לאמור: "איך יכול אח ליקח את אחותו?"

ונבהלו רעיוני הדיין לקרות כאלה ועמד כמשתומם וימסור את הקלף הגלוי לחתן. ובשימו עיניו בו, רץ מהחופה ונבהלו כל העומדים.

בקיצור, החתן היה אחי הכלה, ואותו הרב הקדוש ראה את הדבר ברוח קדשו מראש.

(ד, מט-נג). א: נפלאות מהר"ל, סי' טז, 24-24 (קיצור). ב"י ה, 188-183, 305. (=סי' 284). ב: סיפורים נוראים, 12-11 (עיבוד).