מקרה מעציב קרה בעיר פראג, בבית הכנסת הגדול אשר בו התפלל הרב רבי יהודה ליווא בן בצלאל [ראה סיפור רי] ביום הכיפורים, אחרי הקריאה בספר תורה, לתפילת מנחה נתכבד איש אחד במצוות הגבהה ונפל מידו הספר תורה לארץ. והיתה להרב חלישת הדעת גדולה ממקרה זה ונפל בעצבות ויצווה להכריז, שכל האנשים, אשר ראו בנפילת הספר תורה, יתענו ביום שלפני ערב חג הסוכות.

אמנם הרב הבין, שהוא אינו יוצא עוד בזאת התענית, כי לא בצומות יבחר צור ישראל, כי אם לבער את הרע, אשר לרגליו נתגלגל הדבר הזה. ויעשה ביום התענית שאלת חלום ויבקש שיודיעו אותו מן השמים סיבת המקרה. אבל לא נענה בתשובה ברורה כי אם ברמיזה, באותיות שבחידה סתומה, אשר לא הבין פתרונה. ולא ידע הרב איך להבין הרמז ויאמר להשתמש גם בזה ביוסף הגולם.

ויכתוב את אותיות התשובה על פתקאות מיוחדות, כל אות ואות על פתקה אחת, ויערב את הפתקאות. אחר כך קרא אליו את יוסף ויפקד עליו שיסדר את אותן הפתקאות על השולחן בשורה אחת, באופן שיצטרפו האותיות, שיהיה באפשרות לקרותן ולדעת על מי הן מרמזות. הגולם לא חקר ולא דרש ולא היה מעיין בזה הרבה, רק סידר את הפתקאות ויצא הפסוק: 'אל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה-בה.' [ויקרא יח, כ]

ועל פי זה הבין הרב, שזה האיש, אשר נתכבד במצוות הגבהה של הספר תורה, הוא חוטא באשת איש. וישלח הרב כתב הזמנה אל זה האיש תכף אל בית הרב. ויקראהו לחדר מיוחד ונעל אחריו הדלת ויבקש ממנו שיודה בטוב, מה חטאו ומה פשעו אשר בידו, כי אך לבעבור חטאו נפל הספר-תורה מידו לארץ ביום הכיפורים.

וירא האיש, כי נתפס ביד הרב כדג בחכה, ויבן שלא יוכל להכחיש הדבר בפניו, והתוודה תכף על חטאו, שזה זמן רב אשר הוא חוטא עם אשת שותפו.

ויסדר הרב לו תשובה וגם שלח אחרי האשה החוטאת ויתקן הדבר על פי הדין.

(ד, מז-מח). נפלאות מהר"ל, סי' יז, 24. ב"י ה, 191-190, 305. (=סי' 286).