החכם רבי אברהם סבע, בעל הספר 'צרור המור', נחפז ללכת בערי צרפת. ויהי בדרך ים חלה את חליו אשר מת בו והיה בינו ובין עיר וירונא דרך שלושת ימים. ויי הטיל רוח סערה אל הים והאניה חישבה להישכר. ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ולא יכלו, כי הים הולך וסוער עליהם. ויצעקו איש אל אלהיו ויאמרו אל הרב: "הנה נא ידענו, כי איש אלהים אתה ודבר יי בפיך אמת. התפלל נא בעדנו אל יי אלהיך, ואל נמות."

ויאמר להם הרב: "הנה אנוכי מת ועתה דעו נא וראו ובחנוני נא בזאת ותינצלו מרוח סועה מסער. תקבלו עליכם שלא תשליכוני לעת פטירתי אל הים להקל מעליכם. הנה נא העיר הזאת קרובה, תדברו ליהודים שיקחוני מהספינה ויקברוני בקברות אבותי. ובכן תצליחו את דרככם ולא יהיו עוד המים לשחת כל בשר!"

וכן היה, ויעמוד הים מזעפו. ונפטר הרב לחיי עד בערב יום הכיפורים.

ויהי ממחרת וילך רב החובל הוא וקצת אנשים עמו אל בית-הכנסת של קהילה קדושה וירונא, וישאל להם לשלום ויאמר להם: "דעו וראו, יהודים, כי בספינה שלי נאסף איש טהור, וכה ציווני בשעת פטירתו, ועשיתי כל מה שגזר עלי. אף אתם, בית ישראל, עשו מה שמוטל עליכם."

ויקברו אותו כל ישראל ויספדוהו ויקברוהו במוצאי יום הכיפורים בעיר וירונא.

תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים!

(ד, מה-מו). דברי יוסף, 47-46. ב"י ו, 144-142, 313. (=סי' 265).