הרב רבי יצחק אבוהב זכרונו לברכה היה עיוור בעינו אחת. והסיבה היא, כי בזמן הגירוש באותם המקומות קיימו וקיבלו היהודים עליהם ולא יעבור, אם תהיה עצירת גשמים מחויבים הם לעמוד על נפשם בתפילה ותחנונים, להוריד לארץ גשמי רצון וברכה ונדבה, ועל תנאי זה הניח המלך היהודים בארצו.

ויהי בימים הרבים ההם, בימי הרב הנזכר, היתה עצירת גשמים, כי לא היה גשם על פני כל הארץ. ויחלו את פני הרב הנזכר להתפלל בעד היהודים על אודות הגשמים. ועבר לפני התיבה ויתפלל ליי אלהיו והפציר בתפילתו. ובעת הוצאת ספר תורה דרש ברבים בפרשת תולדות יצחק, והנושא על הדרוש אמר: "לנו המים! לנו המים!" וצעק צעקה גדולה ומרה ואמר: "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפני כסא כבודך, כי ישראל הם בצער לפני האומות על אודות המים. כי אנחנו מוכרחים להוריד לארץ גשמי רצון וברכה ונדבה, רחם על עמך וצאן מרעיתך, לנו המים! לנו המים!" וכמעט הטיח דברים כלפי מעלה ואמר: "‏איני זז מכאן, עד שתרחם על עמך!"

והשמים התקדרו עבים ומיד נענו על ידו. אמנם לא ירד מן התיבה אלא בעין אחת.

(ד, מג-מד). סדר חכמים וקורות הימים, א, 142; דברי יוסף, 49-18. ב"י ו , 146-145, 313. (=סי' 261).