פעם אחת היתה עצירת גשמים, והכריחו המלך והסרנים את החכם רב יצחק חיון בעל-נס להתפלל אל אלהיו להוריד הגשם על הארץ. וציווה הרב לסגור כל הבמות שלהם ולהביא המפתחות ליד הרב. וגם הזונות ציווה לגרשן מחוץ לעיר, אחת מהן לא תישאר, ואחר כך יתפלל. וכדי לנסותו הניחו במה אחת פתוחה וזונה אחת בתוכה. והביאו המפתחות להרב. ויהי בבוקר וישלח ויקרא לכל חכמי העיר ושריה, ויהתל בהם הרב ויאמר להם: "על מי אתם צוחקים ולמי אתם אומרים: התפלל נא בעדנו על הגשם?! הלא תדעו אם לא תשמעו, כי זונה פלונית, אשר החבאתם אותה בבמה פלונית, היא יכולה להתפלל בעדכם. ומדוע באתם אלי עתה, כאשר צר לכם?"

וכאשר שמעו את דברי הרב, נבהלו, נחפזו ויבהילו לגרש את הזונה מבמתה אל מחוץ לעיר והביאו את המפתח להרב.

ויתפלל ליי ויאמר: "יי אלהי אברהם יצחק וישראל, היום ייוודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדבריך עשיתי את כל הדברים האלה, ענני יי, ענני."

ויהי ככלותו לדבר ולהתפלל, והשמים התקדרו עבים ורוח. וישלח למלך לאמור: "אסור ורד ולא יעצרכה הגשם." [מלכים א' יח, מד]

ויהי הגשם על הארץ, גשמי רצון, ברכה ונדבה.

(ד, מג). סדר חכמים וקורות הימים, א, 142-141; דברי יוסף, 48-47. ב"י ו, 145-144, 313.