בימי הרמב"ן זכרונו לברכה היה לו תלמיד אחד שנפשו חשקה בתורה בחשק נפלא וממש לא היתה שינה בעיניו. ואם היה אוכל להחיות את נפשו, אז היה הספר פתוח לפניו ותמיד נתן עיניו בספר, ולא היה מתפלל מרוב אהבת התורה. והיה הרמב"ן מזהיר אותו תמיד ואומר לו: "אכול בשעת אכילה ותישן בשעת שינה ועשה תפילתך בשעת תפילה, וזכות התורה תהיה אצלך ותשמרך. אמנם לא תפשע בה, כי התורה תתבע עלבונה לפני הקדוש ברוך הוא ותתענש חס ושלום על זה, והיזהר בתפילה!"

ולא השגיח התלמיד על דבריו ולא שם אל לבו. ולא היו ימים מועטים, שהלך התלמיד אל השוק לקנות איזה דבר. וכאשר שב אל ביתו, מצא פרש אחד שוכב עם בתו הבתולה באונס על אותו השולחן שהיה לומד תמיד עליו. ונתאבל על זה ימים רבים.

ואמר לו הרמב"ן: "הלא אמרתי לך שתהיה זהיר בתפילה, ואתה לא שמעת בקולי, לכן באה זו הסיבה לבתך."

ומשם והלאה ראה התלמיד הנזכר, שהשגחה פרטית היא בביטול תפילה, והתחיל להתפלל כדת וכהלכה.

(ד, לח). קב הישר, סי' ח, 17; ס' המעשיות (בגדד), סי' עה, 46; ארובות השמים, סי' יז, 11. ב"י ו, 126, 312. (=סי 251).